רוצה סוכריה ילדה?

ינואר כמעט עבר. אנגלית וחיבור מאחורי, חנ"ג מחכה לי בפינה, בחורף הבא.

אמא טסה, לחודש, לבקר את המשפחה שאני כל כך רוצה לראות. בית ריק, געגועים.

ענת מתקשרת, מאיימת, המורים שוב אורבים בפינה, הפעם לכל הכיתה, מזהירים, בצעקות מזהירים.

אני במצברוח מוזר עכשיו. אולי זה הגשם בחוץ, הקור, המצב הנפשי שלי אף פעם לא היה ככה.

אני פאקינג נדנדה, החיוך שלי תלוי בדברים כלכך פעוטים ושטותיים, העצב שלי בדברים עוד יותר תלושים.

יש התקרבות לגורם אחד, התרחקות מגורם אחר.

המון אשמה,וכולה שלי.

אנשים עושים לי שיחות עידוד, חושבים שאני במצב הזה בגלל הלימודים, אולי עוד מעט הם יבינו.

לא רוצה להיות במקומי, מישהו רוצה להתחלף?

שונאת פוסטים דכאוניים, רוצה להיות שמחה.

שמחה שמצאתי ידיד טוב, שכיף לי להיות איתו.

שמחה שעברו כל כך הרבה מבחנים מתישים.

שמחה על השכבה שלנו שלאט לאט חוזרת לעצמה ונותנת לי שביב של תקווה.

שמחה על כסף ועבודות שלא מפסיקות להגיע ועוזרות לי להגשים את המטרה שלי- רישיון, כרטיס טיסה.

אני חייבת תודה לכל כך הרבה אנשים, ולא יודעת איך להגיד להם את זה.

מרגישה שלא משנה איך אני אגיד את זה או אבטא את זה במעשים, זה אף פעם לא יפסיק.

חייבת לחשוב על דברים טובים.

השכבה הייתה בדודו טופז... עשו כבוד, יפים.

יש עוד מעט הופעה של בית הבובות, אני הולכת.

אני אוהבת אותכם, ברגע שהגשם יעבור, העננים סוף סוף יפסיקו להסתיר את השמש, יהיה יותר טוב.

אדוה