רוצה סוכריה ילדה?

אתמול היה לי הרבה זמן לחשוב. בדרך הלוך וחזור לתל השומר, כנס מאבחנים, 7 שעות של ישיבה באוטובוסים.

-צריכה לשפר את הקשר עם כמה בנות מהשכבה, בעיקר היבנאליות. כואב לי שלא פגשתי את יהל כבר חודשיים לפחות,תמיד אחרי שאנחנו יוצאות אני מזכירה לעצמי כזה זה כיף וכמה אני צריכה לעשות את זה שוב בקרוב. כמובן שזה אף פעם לא יוצא.

-בא לי למצוא עיסוק חדש. שעות של ישיבה בחדר כשמאיר אריאל מתנגן ברקע, הריגת נמלים מסכנות שרק רצו לטייל על הארונות מטבח שלי וציפיה שסבס יסיים לעבוד זה לא עיסוק.

-להיות חיילת זה מבאס. 127 שקל לשלוש חפיסות גלולות. אפשר לחשוב שאני רוטשילד והשצבא משלם לי אלפי שקלים בחודש.

-רק עוד קצת, עוד שבועיים בערך, כשהחברה של אבא תחזור מארה"ב, הדיגיטלית היחסית חדשה תהיה שלי. אבא שוב נכנס לשיגעון קניות וקנה לעצמו דיגטלית חדשה ומשוכללת יותר, שנה בלבד אחרי שהוא קנה את הקודמת. סופסוף אני אוכל לצלם את הטיולי התבודדות שלי בקיבוץ, לחלוק עם אנשים איזה נוף מדהים אני רואה כל יום.

-אני שמחה שהתקרבנו שוב, פרנקע.כבר כמה שנים טובות(לא מאמינה שעברו שנים) לא היו לנו טיולי שוטטות חסרי משמעות כאלה בקיבוץ.

-מחשבות על פסילת מקצוע. אני לא מרוצה כמו שהייתי. אבל מה מצפה לי אם אני אצליח? להיפלט למז"י ולהיות איזו פקל"שית? בחיים לא. אני רוצה לראות,להיות,לדאוג ללוחמים. אולי פ"פ בגדוד 50.נמאס לי לשמוע שוב ושוב ג'ובניקים לחוצי בית מתלוננים שהם יוצאים ב5 במקום ב4 וחצי. אני לא מרגישה בסביבה הטבעית שלי.

-רוצה ללמוד גיטרה.לשחות כל שבוע.לשבת עם החברים כל יום על נרגילה וקולה ולצחוק על החיים.להיות בלי דאגות של כסף, איזו שעה לקום.

דאגות מצחיקות של תקניות, והאם יש לי עט בתיק.

רוצה לחזור להיות אדוה הישנה.

עושה כבר כמה צעדים לקראת. מכנסי הדייגים חזרו, גם הנזם.