רוצה סוכריה ילדה?

אני כל פעם מחדש נדהמת עד כמה הצבא יכול להשפיע על החיים של אנשים.

אני לא מדברת מבחינת פיזית, אלא על קטעים רגשיים,נפשיים, דברים שמלווים אותך אחר כך בכל החיים, בדיבור שלך, בהתנהגות,ביחס שלך לאנשים ולסביבה שלך.

אני נדהמת מהכמות רגשות/תגובות שזה מוציא מכם, כל אחד בדרך שלו.

יש את אלה שמקבלים את המערכת בהבנה, בשווין נפש,מקבלים אותה על כל החסרונות שבה..

אלה  מכם שמנסים להילחם בגוף האדיר הזה שנקרא צבא, ויוצאים  מותשים ועצובים, מאוכזבים ממשהו כה מהולל,כה מובטח. מרגישים שנדפקו, המערכת דפקה אותם. יש כל כך הרבה כאלה.

אני דפקתי את המערכת.

לא כי עליתי למשפט והוכחתי את חפותי, לא כי גנבתי ציוד ולא עלו עלי,לא כי קיבלתי קרדיט על משהו שמישהו אחר עשה.

דפקתי את המערכת כי אני מרוצה, כי אני משרתת בתנאים נוחים שמתאימים לי, כי אני מקבלת קומפלימנטים מהמפקדים שלי וזה לא מתבטא רק במילים אלא כם במעשים. קיבלתי פרויקט שבנות שהשתחררו עכשיו קיבלו, קיבלתי הסמכה לצוות אויר. רק טייסים לעתיד מול העינים ,את והוא בחדר קטן, כמה שעות ברצף, והם מתחלפים להם.

דפקתי את המערכת כי היא הגדירה את המאבחנות כסנוביות שמסתגרות בקומה שלהן, ואילו אני מתיידדת דווקא עם הרכזים ה"צ'חבוקים".

דפקתי את המערכת כי לעומת כל כך הרבה אחרים,טוב לי בצבא.

כי יש לי את האיזון בין צבא לבית, ואני רואה את החבר.כי בתור מאבחנת יש לי קשר הדוק לעולם החיצון בדמות מלשב"ים ואני זוכה לראות אנשים ותופעות, להיחשף לסיפורים ואירועים שבשום מקום אחר לא הייתי רואה.

כי יצאתי לתגלית עם פזם במבה של 8 חודשים בזמן שכולן מסביבי היו סמלות, וחזרתי רק יותר מחוזקת.

כי אני כשאני לא עם חיוך על הפרצוף שאולים אותי מה קרה כי זה ממש נדיר.

הנה חיוך,בניחוח ארגנטינאי. מקווה שבקרוב אני אאגור את הכוחות להוציא פוסט מרוכז על החוויותשל תגלית.

נדפוק במלך, נדפוק לו בראש, אחת שתיים שלוש.
כמו ברומא, כמו בפריז, כמו באמריקה.
נדפוק את הכהה, נדפוק את הבהיר,
נדפוק, נדפוק את הראש חזק בקיר.
ניקח כדור, ניקח משקה, ניקח זריקה, כמו באמריקה.

נדפוק את הנסיכה, זה עולה מאתיים שקל,
ונבכה עם ההמנון והרמת הדגל.
ניתן לילד שיושב מול המסך,
ניתן לו קצת כסף נגיד שזה כך.
כמו באמריקה.

אבל את רוצה לנסוע לטבריה בלעדי
רוצה לנסוע לטבריה בשבת
רוצה לנסוע לטבריה..