עוד יש לי סיכוי.
החיים שלי לא בסופם, עוד לא איבדתי את כל החברים שלי, לא איבדתי את ההנאה מהדברים הקטנים.
אז משעמם לי.
ואני מעבירה את רוב שעות הלילה הקטנות בצ'ט של מתגייסים, סופרת לאחור את הימים, או רואה סדרות מפגרות, או מדברת עם עוד בחור אחד שנוסף לרשימה, עוד אחד שכשאני רואה את השם שלו על הצג אני מעדיפה לתת לפלאפון להמשיך לצלצל ולצלצל, עד שאמא לא מתאפקת ושואלת מי החדש.
כמה זמן לקח לנו לדבר תגיד לי? למה זה היה חייב להיות ככה?
ואיך זה שאתה ממיס אותי וגורם לי לשכוח הכל, עם "את יפה" כזה קטן, וחיבוק כזה גדול..?
אני יודעת שהכל נשאר פתוח. אני יודעת שהמכתב הזה קשה לעיכול, ואני יודעת שהוא ענה לך על השאלהאבל גם העלה שאלה אחרת. נחש מה, גם לי יש שאלה.
אני שואלת את אותה השאלה. תעיז לענות לי?
החלל שהשארת ריק עומד להתמלא בקרוב. מישהו ואבא שלו עומדים להשכיר דירה בקיבוץ.
הפעם זה יהיה שונה. הוא כל כך שונה ממך, לשם שינוי, הוא מתאים לי.
אולי התחלה חדשה בשבילי?
פחות בדידות.
סוף סוף מישהו שאני מכירה הרבה זמן. אחד בגילי, שגר מטרים ממני, עכשיו כשקר ויורד גשם בחוץ אפשר יהיה לקפוץ אליו, לשבת,להתכרבל איתו, לראות סרטים מפגרים, להירדם איתו על הספה ושאבא שלו יראה אותנו וישמח.
איזו תקופה מתחילה עכשיו.
אלוהים, אני צריכה אותך שתעזור לי לגייס את כל הכוחות הנפשיים.
מקום חדש, חברים חדשים,לימודים,בגדים שונים, חוקים שונים.
אלוהים, תעזור לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
