רוצה סוכריה ילדה?

לא מאמינה שאני כותבת עכשיו פוסט..

יש לי בור גדול, או אולי בעצם אבן גדולה, שיושבת בבטן, מזכירה לי תקופות ישנות שהיא גרה שם, כמו אז בהתקפי חרדה ששלחו אותי לבית חולים בעיצומו של הקורס. לא יודעת איך היא נוצרה, כביכול התקופה הזאת אידאלית בשבילי,חופש, מזג אויר טוב,חגים,משפחה.

במקום זה אני תקועה עם כאבי בטן וראש כבר שבוע, היום התחלתי לפתח את הקוצר נשימה המוכר שלי, כמובן שכל אלה יכולים להיות כי אני תמיד חולה בעונות מעבר, אבל אני יודעת מה זה באמת, זה אני נלחצת מהמעבר הזה, מהשחרור הזה, שבא עלי כל כך לא לטובה..
כולם כל כך שמחים בשבילי,סופרים את הימים ושואלים מה הלאה, כשאני בעצמי עוד לא יודעת מה עכשיו
נלחצת מדברים כל כך מיותרים ולא חשובים כמו מתנות שאני אביא לבנות, איפה תהיה הפריסה ואיזה אוכל נביא ואיזה מערכונים נעשה.. נלחצת גם מהאחריות שאמורה כבר לרדת מהכתפיים שלי אבל עדיין לא, והחפיפות של הרגע האחרון נדחות שוב ושוב, ואני כבר רואה את הזימון למילואים לחודש נובמבר, דצמבר מקסימום.
אני לא מטומטמת, אני לא נלחצת מהמתנות כי זה מתנות, הרי מה שמפחיד זה האחר כך, כרגע בור ענק ושחור מלא ב- וול,כלום.

הייתי השיחה המרכזית בארוחת חג, למרות שלפי דעתי העובדה שזאת פעם ראשונה ששתי התינוקות החדשות איתנו בבית וכולם ביחד אמורה להיות נושא לשיחה לשבוע, כולם החליטו שכדאי שאני כבר אכתוב קורות חיים, שאני אחליט אם אני רוצה עבודה מועדפת או עבודה רגילה, שלמה לעזאזל אני אתפשר על עבודה של 21 שקל לשעה, אני יכולה למצוא יותר טוב.
אני מרגישה בלחץ אטומי, לא מצליחה לנשום דווקא בתקופה שבה אני אמורה לנשום לרווחה קצת אחרי כל הלחץ של השנתיים האחרונות האלה.. ואני כל כך מפחדת.
רוצה להיות מסוגלת להתקשר למישהו, שנצא לטייל,לעשות הליכה,לשאוף אויר קר,להרביץ לו קצת, להשתולל, להשתחרר. להתקשר ולדבר עדיין אפשר, שאר האופציות יותר סגורות כרגע, או שלא?

מצאתי אצלי היום רגש חדש,קנאות, משהו שאו שלא היה מנת חלקי מעולם או שפשוט אף פעם לא חוויתי אותו בעוצמה כזאת, אני רגילה להתעצבן, להרגיש את הבטן שלי מבעבעת ולהתפרץ על מישהו עם אלף ואחד טיעונים ותוכחות, אבל מסיבות כאלו?
בחיי שאני משתנה שוב, ולאו דווקא למשהו שמוצא חן בעיני. רק שתיגמר התקופה הזאת כבר, בדיוק כמו שייחלתי שהקורס יגמר, עכשיו שזה יגמר, ואני אוכל לעבור כבר לדבר הלא ידוע הזה שמחכה לי, מישהו אמר דכאון פוסט-שחרור?

יום חמישי חמים ואביבי (על מי אני עובדת, זה תל אביב, היה לחות רצח). ירדתי בסמינר הקיבוצים אל מקום לא ידוע(אכסניית בני דן למתעקשים).

כנס משוב לתגלית אמרו, יום חופש בתל אביב על חשבון הצבא? מתאים לי. אז חציתי את הירקון, מבלה שעתיים בישיבה על ספסל בפארק ובהייה בתל אביבים משועממים שרצים עצמם למוות(לפחות אחד היה מקורי ועשה את הדרך בסגאווי..)

כמה תמונות,כמה שעות למחשבה עמוקה על השיחות לקצונה המחרידות של יום ראשון והופ כבר עבר, בחזרה ללשכה לסגור שבת.

השבת עברה בטיסה,בעזרת 65 פחיות קולה שנשארו מהטיול ביום רביעי ליד ושם,אדונית התבלינים אחד,ומזרון שראה אותי מקרוב למשך כמה שעות טובות.

כמובן שהחרדה לא הפסיקה,המשכתי לחשוב על השיחות... איך זה שתמיד דברים שקשורים למדור מכניסים אותי לחרדה?

נסעתי לשם.השיחה עצמה רק בשתיים וחצי.

נכנסת. 11 קצינים יושבים מולי, חסרים רק שניים והשלמתי את כל הסרייה.

מתקילים.מה זה קצין? מה דרוש לאדם כדי להיות  רח"ל/מפקדת קורס? מה הערך המוסף שתביאי לקצונה?

מטר של שאלות,התקפות.אפילו לא שנייה אחת לחשוב, שנייה אחת להשחיל שאני לא מעוניינת בקצונה, שטבריה היא הבית ושאני לא אעזוב אותה למען שום דבר.

מדהים הרמה שהם עוקבים אחריך, מחפשים כל פרט כדי לזכור אותו לך בהמשך, להתקיל אותך.

"את זוכרת שבימים הראשונים של הסטאז' שלך בחיפה הסמל"גית תפסה אות בשיער פזור?"

(לא אני לא זוכרת..)-מבליגה.

יוצאת החוצה, מספרת לנטע. נטע בתגובה-זאת הייתי אני בכלל. יפה שהם זוכרים פרטים כה חסרי משמעות, רק שידייקו בבקשה.

לא אכפת לי מה התשובה,בית לא עוזבים.

יושבת ומקדישה בימים האחרונים את הנסיעות אוטובוס למחשבות. לא עוד שינה, אלא בהייה בחלון תוך מחשבה על העתיד.

הכל בורח לי מהר מדי. נורא נחמד שהיום פזמולדת ורב"ט, אבל נורא מפחיד שאני כבר כל כך בוגרת בעיני כולם, וכל כך ילדה בפני עצמי.

נותנים לי המון אחרית בחוליה, פרויקטים שלא יאומן שנותנים לי עם הפזם במבה הזה.. למה להם בכלל? לא מבינה.

מצחיק איך אחרי שמונה וחצי חודשים אני מאוהבת יותר מתמיד. חולת געגועים וקנאה,מטורפת כמו שמעולם לא הכרתי את עצמי,long time relationship, הייתכן?

מתגעגעת אליכם, כל כך הרבה זמן בלי לראות אף אחד, לשמוע סיפורים,סתם להגיד שלום.

בואו אלי, אני מתגעגעת.

אנשים, נעורים,בואו.

אתמול היה לי הרבה זמן לחשוב. בדרך הלוך וחזור לתל השומר, כנס מאבחנים, 7 שעות של ישיבה באוטובוסים.

-צריכה לשפר את הקשר עם כמה בנות מהשכבה, בעיקר היבנאליות. כואב לי שלא פגשתי את יהל כבר חודשיים לפחות,תמיד אחרי שאנחנו יוצאות אני מזכירה לעצמי כזה זה כיף וכמה אני צריכה לעשות את זה שוב בקרוב. כמובן שזה אף פעם לא יוצא.

-בא לי למצוא עיסוק חדש. שעות של ישיבה בחדר כשמאיר אריאל מתנגן ברקע, הריגת נמלים מסכנות שרק רצו לטייל על הארונות מטבח שלי וציפיה שסבס יסיים לעבוד זה לא עיסוק.

-להיות חיילת זה מבאס. 127 שקל לשלוש חפיסות גלולות. אפשר לחשוב שאני רוטשילד והשצבא משלם לי אלפי שקלים בחודש.

-רק עוד קצת, עוד שבועיים בערך, כשהחברה של אבא תחזור מארה"ב, הדיגיטלית היחסית חדשה תהיה שלי. אבא שוב נכנס לשיגעון קניות וקנה לעצמו דיגטלית חדשה ומשוכללת יותר, שנה בלבד אחרי שהוא קנה את הקודמת. סופסוף אני אוכל לצלם את הטיולי התבודדות שלי בקיבוץ, לחלוק עם אנשים איזה נוף מדהים אני רואה כל יום.

-אני שמחה שהתקרבנו שוב, פרנקע.כבר כמה שנים טובות(לא מאמינה שעברו שנים) לא היו לנו טיולי שוטטות חסרי משמעות כאלה בקיבוץ.

-מחשבות על פסילת מקצוע. אני לא מרוצה כמו שהייתי. אבל מה מצפה לי אם אני אצליח? להיפלט למז"י ולהיות איזו פקל"שית? בחיים לא. אני רוצה לראות,להיות,לדאוג ללוחמים. אולי פ"פ בגדוד 50.נמאס לי לשמוע שוב ושוב ג'ובניקים לחוצי בית מתלוננים שהם יוצאים ב5 במקום ב4 וחצי. אני לא מרגישה בסביבה הטבעית שלי.

-רוצה ללמוד גיטרה.לשחות כל שבוע.לשבת עם החברים כל יום על נרגילה וקולה ולצחוק על החיים.להיות בלי דאגות של כסף, איזו שעה לקום.

דאגות מצחיקות של תקניות, והאם יש לי עט בתיק.

רוצה לחזור להיות אדוה הישנה.

עושה כבר כמה צעדים לקראת. מכנסי הדייגים חזרו, גם הנזם.