הדפוק הזה עושה לך טוב

בייבי ואני כבר 4 חודשים יחד

איך הזמן טס כשנהנים :)

וכל יום שעובר, אני רק אוהבת אותו יותר. כל רגע שאני לא איתו אני מתגעגעת עוד ועוד. רוצה אותו לידי.

לנשק את השפתיים היפות והמתוקות שלו.

לחבק אותו חזק חזק, הכי חזק שאני יכולה ולעולם לא לעזוב.

-ט"ו באב-

נסעתי עם חברה שלי לסידורים ובאופן ספונטני לחלוטין החלטתי לקנות לו משהו קטנטן.

אז קניתי קופסא בצורת לב, שמתי בה בוקסר חמוד עם מיקי מאוס ושוקולדים בצורת לבבות.

ביום שישי בערב יצאנו למסעדה יפנית/סינית משהו כזה. היה ממש טוב. אוכל טוב, זמן איכות של שנינו לבד. נהנינו.

חזרנו אליו הביתה והבאתי לו את המתנה "מה, קנית לי משהו? זה לא פייר אני לא קניתי לך..."

לא נורא, הבאתי לו את הקופסא שיפתח. הבוקסר היה טיפה קטן, אבל הוא אמר יפה תודה ושמנו את השוקולדים במקרר.

שישי שבת עברו להם בשקט, לא משהו מיוחד.

התאכזבתי שהוא לא הכין לי גם משהו. אפילו סתם משהו קטן, להראות שהוא חשב עלי.

וזה לא שהוא לא ידע שזה טו באב.. יום לפני זה הוא אמר לי "מחר טו באב".. אז הוא כן ידע.

חשבתי אולי בכל זאת הוא יכין לי משהו. אבל לא. מה אפשר לעשות.

אני לא יכולה להגיד לו על זה כלום. אם הוא מביא לי משהו, אני רוצה שזה יהיה מהלב. לא בגלל שאני אמרתי לו להביא.

החל מיום ראשון היה לנו בית ריק. אחרי הבסיס נסעתי לקניון להחליף את הבוקסר.

בגלל שלא קניתי אותו שם, החלטתי לקנות לו משהו אחר ואת הבוקסר לקחת לעצמי,

או להחליף אותו בהזדמנות למשהו בשבילי. בקיצור, נכנסתי לרנואר, והיה להם שם מארז חמודי כזה לחג האהבה.

בוקסר לבן, עם לבבות קטנים אדומים, ארוז באריזה בצורת לב שכזו. בערב כשהגענו הביתה, הבאתי לו שיפתח.

הוא לא הראה התלהבות כל כך. אמר תודה, ובמקביל גם אמר "אולי את תקחי את אלה ואני אשאר עם מיקי?"

"מה? למה?" שאלתי אותו.. "כי.. זה לא הכי גברי" הייתי בשוק שהוא אמר לי את זה.

הסתובבתי לצד השני ולא רציתי לדבר איתו. התחלתי לבכות.

לא מספיק שאני משקיעה בשבילו, חושבת עליו ומחפשת לו מתנה, עוד יש לו טענות.

לא מספיק שהוא לא קנה כלום ולא הראה מחשבה, הוא עוד אומר לי שמה שקניתי לו לא מוצא חן בעיניו.

הוא לא הבין למה אני בוכה ושאל למה?.. אמרתי לו שינסה לחשוב מה היה קורה אם המצב היה הפוך.

אם הוא היה קונה לי משהו, ואני הייתי מגיבה כמו שהוא הגיב. אם הוא לא היה נפגע מזה.

הוא שתק כמה דקות, בעוד שאני בוכה, ואז אמר "אני אומר הרבה דברים טפשיים לפעמים, ואני לא באמת מתכוון אליהם"

"למה אני צריכה לסבול את זה??" קראתי לעברו חצי צועקת חצי בוכה.

שוב הוא השתתק ולא היה לו מה לומר.

איך הוא הרגיז אותי. רציתי ללכת. שאלתי אותו מתי יש אוטובוס אחרון.

"את באמת רוצה ללכת מפה כועסת? דברים לא יפתרו מעצמם"

באמת רציתי ללכת. בכיתי בלי סוף ולא היה לי כיף ככה. רציתי הביתה. אבל זה לא טוב ללכת בכעס.

אז נשארתי ודיברנו על זה. דיברנו ודיברנו. הוא שאל אם הייתי מעדיפה שהוא ישקר לי ויגיד שזה יפה,

ומצד שני לא ילבש אותם אף פעם?.. אמרתי לו שלא צריך לשקר.

ששקר לבן קטן אחד, בשביל לגרום לצד השני להרגיש טוב עוד לא הרג אף אחד.

אחרי ויכוחים וטענות שכל אחד העלה,

הוא אמר שהוא ממש רוצה למדוד את הבוקסר עכשיו, אבל בטח אני לא אתן לו.

אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה.

הוא מדד אותם ואמר שהוא רק צריך זמן להתרגל לרעיון של ללבוש משהו כזה.

לא הבנתי מה הקטע שלו. באותו רגע הוא לבש בוקסר אדום שהאקסית שלו קנתה לו.

בוקסר אדום (דהוי כבר) שכתוב עליו בלבן "Don't forget me baby" וכאלה.

שאלתי אותו מה ההבדל, שזה אדום עם כיתוביות לבנות, ומה שאני קניתי זה לבן עם לבבות אדומים.

אמרתי לו שאם מישהו אחר היה מביא לו, בטח לא היתה לו בעיה ללבוש אותם.

הוא שאל למה אני חושבת ככה. "ככה, ככה אני מרגישה". אני חושבת שהוא הבין שהתכוונתי אליה.

ו"מה לא גברי בזה? מה לא גברי בללבוש משהו שחברה שלך קנתה לך?" לא היתה לו תשובה.

הוא צריך ללבוש את זה ולחשוב עלי, שאני קניתי לו, להרגיש קרוב אלי.

אבל כנראה שאני היחידה שחושבת ככה.... מה לעשות :-/

באיזה שהוא שלב, הוא פתאום אומר לי "אני מצטער שאני חבר גרוע"

פתאוםםםם הוא הופך את זה לכיוון שלו. הוא המסכן פתאום, ואני זאת שצריכה לנחם אותו ולהגיד שזה לא נכון.

אז אמרתי. "מה פתאום, פוצי שלי, למה אתה אומר ככה?"

"כי ככה. אם את כל יומיים בוכה בגללי, כנראה שאני חבר ממש גרוע"

"זה לא נכון, אתה חבר מדהים. קצת דפוק, אבל מדהים"

אני באמת לא חושבת שהוא חבר גרוע. ממש לא. נכון, יש לנו את הריבים שלנו, את העליות והירידות.

אבל סה"כ הוא הכי טוב שיכלתי לבקש. באמת.

אז לפעמים קצת קשה, אבל לומדים אחד את השני ומסתדרים.

בקיצור ביום שישי כשהבאתי לו את המתנה אמנם הוא אמר "תני לי יומיים שלושה, לקנות לך גם משהו"

אבל אני בספק אם זה באמת יקרה.

היום 4 חודשים ובטח לא יצא לנו להפגש.

היינו כל השבוע יחד.

החל משישי שעבר שישנתי אצלו, עד שבת בערב.

והמשיך בראשון עד שלישי שהיינו יחד. ישנתי אצלו. אז קצת חופש.

קצת שיתגעגע.

עוד משהו שמציק לי בזמן האחרון, זה שהוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי.

אני לא יודעת אם אני צריכה לחשוב על זה. בכל זאת עברו כבר 4 חודשים.

יש שיגידו שזה קצת זמן, ושזה יכול להיות מוקדם מדי, ודווקא יש אחרים שיגידו

שזה כבר מספיק זמן להגיד את זה, בהתחשב בזה שהיינו ידידים שנה לפני.

הרי הוא לא פתאום הכיר אותי וצריך זמן להתאהב בי או משהו כזה.

אמנם גם אני לא אמרתי לו עדיין, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להפיל את זה עליו.

להלחיץ אותו או משהו כזה. ואני גם יודעת איך אני אתבאס אם הוא לא יגיד את זה בחזרה.

אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא נורא, שאני יכולה להגיד לו מה שאני מרגישה ולא לצפות למשהו בתגובה,

אבל אני פשוט יודעת שאם הוא לא יגיד לי בחזרה, אני אתעצבן עליו כל כך.

אז בינתיים אני מעדיפה לחכות שהוא יעשה את הצעד הזה.

אני אתן לו את הזמן שלו. שיקח כמה זמן שהוא רוצה. שיהיה בטוח בעצמו.

מקווה שזה יגיע בקרוב כי אני כבר משתגעת מלחכות...

אמשיך לעדכן בקרוב אני מקווה

המשך שבוע טוב לכולם...

-עדכון-

הוספתי כמה דברים לפוסט ששכחתי אתמול

ודווקא כן הלכתי אליו אתמול בערב

הבאתי לו אוכל של בית

וחגגנו את 4 החודשים שלנו יחד...