על השולחן,

שקט  (ואת מתפשטת) / כנסיית השכל

שקט
הלילה חודר
האנשים מתקפלים
האנשים משאירים רחובות קרים

ואת מתפשטת
משילה עור של נחש
נראית קצת פוחדת
נראית קצת כמו לא אכפת

שקט
הלילה צועק
האנשים מתחבאים
האנשים משאירים
רחובות ריקים

ואת מתפשטת
משילה עור של נחש
נראית קצת פוחדת
נראית קצת כמו לא אכפת

מוזר. היה נדמה לי שמצאתי, וככל הנראה אני גם צודק, של מישהי שלצורך הענין נקרא לה א. שכל רצה הגורל שכמה זכרונות עליה ביכולתם לשמוט את הקרקע שעליה אני הולך, רק זכרונה לבד גרם לי להיפרד ממישהי אחרת, דבר שעל זה לא אני ולא הנזרקת סלחנו לי על זה. זה בכלל סיפור שקרה לפני המון המון זמן, הרבה לפני שמיאר נוצר ובכל זאת היא נשארה בי. כי היא לא פגעה בי, רק השאירה המון מסה בלתי נסבלת של זכרונות ורגעים יפים ואז קמה והלכה, לשנה שנתיים, ברור למדי שהיא לא רוצה קשר אליי, וכשהיא מדברת איתי, זה כאילו היא עושה את זה מתוך הכרח, לזכר הימים ההם, ואני, כמו טיפש, עדיין יודע שאם יקרה הדבר, היא הבן היחידי שאנסה להגיד לו לפני. כמה לא הוגן. כלפייה וכלפיי.

אבל אין לי כוח לחשוב עליה עכשיו, בזמן האחרון, למרות שדווקא החלפתי איתה שתי מילים באיסיי (שזה שיא) ועוד פעמיים (אולימפי) בתוך שלושה ימים (עולמי) לא שקעתי בה, עכשיו שלחצן תמים של "בלוג רנדומלי" הביא אותי לעמוד, הכינוי הטריד אותי, הזכיר לי אותה, אבל הוא יחסית נפוץ, מסתבר שיש רק אחת בישרא עם הכינוי הזה, ואני יודע שהיה לה בלוג ושהוא נסגר, אז רפרפתי קצת האגו הצנוע שלי החליט שאחד האנשים שם זה אני, לא ברור באמת  .  אז ריפרפתי קצת, משטדל לשמור על איזון של בין לא לקרוא את פוסטים אלא רק לעבור עליהם, לחפש עובדות שמקשרות אליה, המון צירופי מקרים, ואני מרגיש יותר ויותר אשם, על זה שאני לא קורה ועל זה שאני שם, מזכיר לעצמי שוב שוב ולא צריך להזיז לי בכלל. אבל זה כן. זאת עשויה להיות הא. אבל בגדול הופתעתי כמה שזה לא הזיז לי, מעבר לסקרנות הבסיסית, הלא היא החטטנות, לא היה משהו שהשאיר אותי שם ופיתה אותי לקרוא מה היא כותבת, נהנתי מהאמונה הסמויה שאני אחד מהדמויות שהוזכרה פעם אחת בלבד, זה פשוט עשה הכל בסדר, כי היא אהבה אותו אבל הוא מאחוריה, עם מסה של זכרונות טובים כמוה בעיניי, הדדיות הזו הרגיע אותי. עד שכבר כשכמעט סגרתי את הדף הבנתי שזה לא אני, בכלל בכלל לא. צפוי, באמת שצפוי, ואז חזרו התופעות שהיו פעם, הרעידות בידיים. המצבי רוח השקטים, דבר די אנטיפטי בהתחשב בזה שאני באמצע המשמרת בעבודה. ברקע הדיסק של כנסיית השכל שלא ממש משפר את המצברוח. והכל נראה לי כל כך בנאלי, צפוי מראש להחריד כמו רוטינה מקולקלת.

לילה בעעע

גם לך.

אגב יש סיכוי שאני גיע לרוקי ביום שישי.

רוב הסיכויים שלא יהיה לי הכוח.