על השולחן,

כל דבר מתחיל איפה שנגמר דבר אחר. לא משנה כמה נדושה האמירה ש"כל סוף הינו התחלה חדשה" זה מבוסס על כלל שתמיד עובד. כשמפספסים את האוטובוסים - מתחילה ההמתנה לזה שאחריו, כשנגמר שיר מתחיל השקט.

כשהייתי קטו, היתי מוצא משמעות במילים, מסרים שמעבר לסיפורים, זה מה שהקסים אותי בפול אוסתר, הסיפור הראשון שלו שקראתי - ורטיגו. עכשיו שאני קורה ספר, אני קורה מילים, סיפורים, ורק לפעמים מוצא משהו מעבר, אולי זה בחירה לא נכונה של ספרים - את הטאו של פו, ספרון, א יותר נכון מיני ספרון קראתי במשך שלוש שבועות וכל עמוד קראתי פעמים שלוש, ואת ספר הבתולות אני "מחסל" 20 עמודים ביום רק בנסיעות באוטובוסים הנה והנה. לא תמיד ברור, אבל זה לא ממש הענין.

סופים והתחלות,מישהו מעבר שלי מתגייס, אז הוא הסתפר, מדהים השינוי שחל בו, על א שיחסינו כבר לא מה שהיו (בלשון המעטה, הוא שונא אותי, בערך) עדיין הוא מזכיר לי את הציפייה/תקווה שהייתה לי כשהתגייסתי, שהצה"ל והמסגרות הבירוקרטיות העיוורות שלו טמעו בי ויתנו לי איזה מסגרת לימים הטרופים ההם, לפני שנה בדיוק. אבל במקם זה מצאתי את אותו עס"ש רק שבאוהל, עם אנשים שהוא לא מסתדר איתם, כרגיל, חושב ע אום דברים, כתמיד ולבסוף זה נגמר בצורה לא משהו. אבל אצלו זה יהיה שונה, זה חייב להיות.  ושוב סטיתתי מהנושא.

בורטיגו, לוקחים נער שנמצא בתחתית הסולם החברתי, קבצן, כמעט בלי גג, בלי הורים, כל החבילה. ודרכו מראה פול, צעד אחר צעד, שתחתית התהום היא נטולת תחתית. ויחד עם זאת. בכל פעם שמגיעים לתחתית ביניים מסתיים משהו. ומתחיל משהו אחר. עד שבסוף הוא מגיע לתחתית באמת. וכשלא יכול להיות רע יותר, זאת אומרת שהרע נגמר, וכשנגמר הרע מתחיל הטוב. לא בהדרגה כמ שתמיד הנחתי, אלא במכה. כשהוא נופל על הרצפה, מתרומםם אט-אט גיבור הסיפור ובאחת עולה הרבה יותר גבוה משהיה כשהתחיל לפול, וזה רק הולך ומשתפר. פשוט כי עכשיו זה שלב של טוב. בסוף גם זה עובר, כמו כל שלב אחר ומתחיל משהו חדש. בכל גיל. בכל רגע, אצל כל אחד. אלוהים יצר שבעה ימים ואנחנו, הבנויים בצלמו, יוצרים ונצורים אחד על ידי ולתו ללא מנוחה, בשינה נרקמים חלומות. עולמות שלמים שמוח אחד בונה ברגע, כמו לועג ליוצרו שנדרשו לו שישה ימים כדי ליצור אלפי שנה על מנת להשליט.

כשידרתי מהאוטובוס הרגשתי שאני צריך סיגריה. חשבתי כרגיל על כמה שזה מזיק. והבנתי פתאום שספורטאי או זמר לא אהיה, וכמות שזה מצטייר כרגע, גם להתרבות יותר מדי לא יצא לי, להגיע לגיל שמונים, לא נמצא גבוה בסדר העדיפויות (קצת גבוה יותר מלהיכנס לבסיס צבאי מרצון) שלי ולכן אין סיבה שאמנע מעצמי מקל סרטן אחד או חמישה, כמו שאין סיבה שאמנע מעצמי עשרות תעוגות קטנים שאני תמיד מוותר עליהם מפאת החשבות בהשלכות למינהם. ואיך זה קשור לסופים והתחלות? הכל קשור. הבנתי הלילה שיש דברים שמציאו את עצמם ואף הגיעו לקצם, אהבה וגעגועים, לאנשים ומקומות. משפט מתוך "הבתולות החכמות והטיפשות" שדווקא הפתיע אותי בפשטות שלו ויחד עם זאת לקליעתו למטרה בנוגע להרבה מאוד שקשור בי "כשאתה עוזב משהו מאחוריך, הוא ממשיך בלעדיך". שזה, בניסוח הסוף~התחלתי שלי - אחרי שמשהו משותף נגמר, מתחילים שני דברים נפרדים. וכרגע, אני משהו לבד. משהו לבד ובודד אומנם, אבל משהו לבד, ולא צל של משהו שהיה כל כך מזמן, בין עם זה היה לפני שבועיים או לפני שנה או שנתיים. לכל דבר יש את תהליך ההתנתקות שלו, שאחריו הוא ממשיך בלעדיך ואתה ממשיך בלעיו. כשהייתי קטן, היה לי חתול שמת בגיל שנה וחצי. זה טראומה לילד בן שש לגלות באמבטיה שליש כמעט מהחיים שלו, השליש הכי מודע מהם, מאובן עם הרגליים למלע. מה אני מנסה להגיד בזה? בחלוף הזמן דברים נרפאים, לכולנו מתחשק שזה יהיה הרבה יותר מהר, אבל השורה התחתונה היא שכשעובר מספיק זמן כבר לא כואב. ואם עדיין כואב אזי לא עבר מספיק זמן. ואם זה צובט זה בסדר, תסמכו על מיאר, יום אחד תפתחו את העיניים וכל כך תאהבו את עצמכם על אותם צביטות.

מה כל זה אומר? כלום. רק מסכנה שהגעתי אליה פתאום כירדתי מאוטובוס אחרי משמרת לילה עם כאב ראש ורציתי סגריה.הלוואי שיכולתי להכריז שזה נגמר, כל הכאב המוכר הזה, אבל יש אנשים שחיים רק כשכואב להם, כי הכאב בפנים, אין נגדו כדורים, הוא כמו שעון נודניק שמזכיר לנו שיש נפש בגוף הזה, שהיא קיימת, חיה ונושכת. אז בטח כמה עוד אפול. עדיין כואב לי על ענת.  לפעמים בא לי לצרוך מוב שאני מתגעגע שיחות שלנו, לערפל שהיה עוטף אותנו בפארק הלאומי, ולפעמים אני יכול לחשוב עליה ולצחוק על עצמי. פעם  אהבתי מישהי בשם קטיה, במשך הרבה מאוד זמן, היא לא שמה אלי, אבל אני עדיין ישבתי וחשבתי שאני רואה את עצמי נשוי אליה, טענה מטרידה נורא כשאתה בן 16 אבל עד כדי כך היא נראתה לי אדם טוב, ואי שם ברגע כלשהו במהלך הפרהיסטוריה שלי, יצאתי יום אחד מהבצפר וידעתי שזה סוף סוף נגמר, ושמעכשיו כל פעם תהיה לי צביטה בלב, באותו יום, 50 מטר מאוחר יותר הצטרפתי לנוער מרץ. והיה לי טוב, ואז רע ואז טוב ואז רע. כל פעם דבר אחד נגמר ומתחיל דבר שני, ונצחים נגמרים אט אט וברגע אחד. כמו שאליז'ה ווד אמרה, ואני מצטט שוב ושוב, "לאט לאט ובפתאומיות"

תקראו לי נאיבי, מי שיודע מתי נולדדתי ומה זה לעזאזל ביוריטמוס ידע להסביר את הפוסט הזה בצורה שונה, כך או כך, בין זה מחזור רגשי זה או אחר, כרגע אני מודע לזה שיכול להיות שמחר אקום לתוך עולם חדש, מלא דברים שאני רוצה, אולי אני אפגוש את הזאת שרוצים לשדך לי ויהיה קליק אמיתי, לא כמו זה שהיה לפני שבועיים, אולי הקליק לפני שבועיים היה רק בדיקת ציוד, חזרנה גנרליות של המטוס הישן לקראת שובו לאוויר, ואולי מחר יתנפץ לי הלב ואקפוץ מאיזה גשר, אני עובר בשלושה כל יום. ורוב הסיכויים שמחר לא יקרא דבר. או אפילו היום.

החבר הג'ינג'י שלי לשעבר יתגייס ואני מאחל לך שיהיה לך טוב. תן לעצמך להתחיל מחדש. ירוק כתום זה שילוב מענין. אולי תמצא בית במקום לא צפוי כמו זה. או אולי תצא משם כמוני. מאחל לך שיותר טוב, ואז יהיה לך טוב. מה שחשוב הוא שאין מנוס, אין דרך שלא יהיה טוב. לא משנה באיזה מצב צבירה, בין זה כמו שטוב לי בערך עכשיו, כשאני לבד ופצוע (O_o) או כשאני מחזיק לידידה שלי את היד בדרך הביתה ושנינו לא רוצים לעזוב כי נחמד (אם כי לא נוח בעליל) לנו. או כשרואים סרט עם מישהי שמוצאת חן בעינינו אפילו בלי לדבר איתה, או כשיושבים עם האקסית ומשלימים אחד את השני, גונבים זה לה את המילים מהפה, למה תמיד יהיה טוב? כי תמיד יהיה גם רע. לפני ואחרי כל רגע טוב, כו שאחרי כל רגע הייתה ותהיה נפילה, וכל אחד מהרגעים האלה זה רגע  שאחרי הנפילה (מעין נפילה של הנפילה) פשוט צריך לדעת. לדעת שיהיה ככה וככה. לדעת שמתים בסוף, ולדעת שחיים לפני זה, לא לנסות לערבב דברים.

אז יקירי, ואתה יודע שאני מתכוון לזה, אם תקרא את זה, אני מאחל לך כמה שיותר פסגות אושר, במרחק כמה שיתר קרוב אליהם, ושתראה לצבא מה זה, כי מכל האנשים שהכי מתאימים ללמד אותם לקח, זה אתה. ולעצמי וכל השאר אני רק מאחל שנדע לנצח את עצמינו מחדש בכל פעם, כי כשמנצחים את עצמינו, לנצח את כל השאר זה הכי קל. ולעצמי וכל השאר אני רק מאחל שנדע לשבור את עצמינו מחדש בכל פעם, כי כששוברים את עצמינו, לשבור את כל השאר זה הכי קל.

נפלאות הסימנטיקה