על השולחן,

ישנם אנשים שהם חידה. לפגוש אותם עושה לך טוב מאוד, אבל זה מלווה בהמון מתח ובסופו של דבר בהמון כאב/מצבי נפש לא בריאים כ"כ. שנדמה לך שעדיף היה לוותר על הרגעים הספורים איתם. כאן קבורה החידה,מה יעשה המוח האנושי? האם יחפש להיפגש עם אותם האנשים כדי להתענג על רגעי האושר או שמה יטרח להימנע ממפגשים צפויים איתם כדי לחסוך לעצמו שעות של כאב ותחושות שמדירות שינה וגורמות לבטן לדחות את המחשבה על אוכל. ובכלל? האם ניתן לומר משהו בסגנון של "האם זה שווה את זה?" כי הרי, בהתייחסות לעובדה שהחיים הם חד פעמיים, וכל מפגש שונה מקודמו, אין מקום להשוות בכלל. ובכל זאת נדמה שצריך להחליט - להיפגש או להתרחק. כשההגיון היבש מתעקש להתפשר ואילו לא לעשות דבר אינה אופציה, מגעים למצב חידה. כאשר ישנם שתי פסגות ואין בינהן תהום. למעשה, לרצות או להימנע הם שני צדדים לאותו מטבע, ומצד שני שתי נקודות שאין בינהן. פרדוקסלי משהו.

ומה לי ולכל זה? אני נדמה שבחרתי - להתרחק. מכל מה שהייתי, מרוקי, מכאן. לא במקרה שלא כתבתי זמן מה. לפעמים פשוט הרבה יותר קל להרים ידיים ולתת לדברים להתרחק ממך, לפעמים מתעייפים לחטור עם או כנגד כיוון הזרם, אז מרימים ידיים וצפים, לאן שהזמן לוקח אותך, בניסיון פשוט לא להיבהל מהמקומות שאתה מגיע אליהם, החוקים די פשוטים, מי שנבהל טובע. ואלה שצפים, או שהם גיבורים או מותשים למוות.

וזאת תכנית בר, תכנית ההתנתקות הפרטית שלי. רחוק מדברים שגורים לי וב ורע, קרוב לדברים שהם לא אישיים, כלום לא אישי, ומה שכן - הופכים לבדיחה ואיש לא שם לב שנגע בך.

יום טוב.

[עדכון של קצת אחרי זה] ובכל זאת אני לוחץ על המקשים ומתקשר אליה. עולם מוזר, לא?