על השולחן,

אתמול ישבתי אצל ידידה וראיתי סרט טיפשי. במהלך הסרט הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי. אחר כך עשיתי סיבוב רגלי קטן (שעתיים וחצי) בת"א. וגיליתי ששכחתי הכל. חוץ מזה שהבנתי למה אני כל הזמן זז.

אה, ובתל אביב יש מקומות נפלאים ללכת בהן, מקומות שאמלא השמיים נטולי הכוכבים, הכל נראה כמעט נפלא.

ועכשיו ברצינות. בימים האחרונים הכל קורס. אני אפילו לא יכול להצביע על דבר זה או אחר שהדרדר, להפך, המון דברים השתפרו. אבל אני הולך ומרגיש שהכל סביבי נופל, כמו בסצנת הסיום של Fight Club. וזה גורם לי לנדוד בין חיוך בלתי מוסבר ואופטיות זעירה לבין עצבות של אוקיאנוס.

ידידה שלי בהריון. כששכבנו לפני שנה וחצי, היא התבדחה בנושא, שאלה האם באמת נראה לי שהיא, מסוגלת להיכנס להריון, אז חשבתי שאנחנו מדברים על הכל, אני לפחות עשיתי את זה, ולראות אותה עם בטן ענקית פתאום גרם לי לקלוט שטעיתי בכל הזמו שעבר מאז, שתמיד הרגשתי שהיא אי שם ברקע, כשארצה לדבר עם מישהו, הרגשה שבגללה מצאתי את עצמי מחייג אליה ב11 וחצי בלילה בהצעה להיפגש, כי הרגשתי שאני צריך לדבר. ורצוי איתה כי היא לא מטיפוסים שיגידו לי סתם משהו אופטימי שנשמע כמו מס שפתיים, אלא תהיה כנה איתי, [ע"ע: ברקע התחיל להתנגן Dingo של המכשפות וג'אקי עלה לי על הברכיים, אולי חתולים באמת מבינם] והלכתי אליה, ולראות אותה ככה, גרם להרגיש כל כך נבגד, כל השאר ידעו, עוד כשהיינו יחד שהיא מתכננת את זה ולי היא לא אמרה מילה, לא אז ולעולם לא בחודשים הרבים שעברו מאז. אבל נשארתי. אני תמיד נשאר. מכורבל בפינה, מנסה להימלט מהגוף של עצמי, בעוד שהיא, כאילו בתור הוכחה לכמה שהיא ואני לא באותו גל יותר, בכלל לא שואלת. לא מקשיבה, לא מבינה שאם התקשרתי והצעתי שניפגש, אחרי שלא התקשרתי אליה קרוב לחצי שנה, זה לא סתם, אולי לא זוכרת שממנה יש לי את הפחד הזה להתקשר לאנשים והיא? רק יושבת ורואה סרט, לה יהיה תינוק עוד מעט. זה מסה שלמה של דברים שהא צריכה לעכל ואין לה ראש לשמוע משהו אחר, ואני, בלי לדעת הגעתי אליה, רציתי לדבר. רציתי לכועס עליה כל כך, על שלא אמרה כלום, על זה שבגדה באמון שלי, על זה שלא שהזמינה אותי, על זה שהיא לא שואלת, על זה שהיא לא מבינה., כך רציתי לכועס עליה, אבל כעסתי על עצמי, שאני חושב על זה בכלל, כעסתי שאני מאוכזב, כעסתי שבכלל באתי, כעסתי שהתקשרתי, כעסתי שבאתי, כעסתי שאני רוצה לכעוס וכסתי שאני כועס. אבל כל זה היה רק פן שולי לחוסר האונים התקני שאני מרגיש בכל הזדמנות. אפילו כשאני נוסע באוטובוס ומולי יצור שהיופי הפנימי נידף ממנו כמו בושם ייחודי. בסוף הלכתי, בלי לנסות לדבר, ידעתי שהביתה אני לא חוזר, אז הלכתי, והלכתי, בחיפוש אחר שדרות שקטות וירוקות במרכז תל אביב, ודווקא מצאתי מקומות נפלאים, וכמה שהלכתי, עד שכבר כאבו לי הרגליים. גיליתי שאני כן בוכה, פשוט לא בדמעות. אלא בשקט, שעות שאני שקט לחלוטין ואחרי זה מרגיש לי יותר טוב, אם אני בוכה בשקט, אני צורח ברגליים, וכשאני הולך אני מתרוקן מכל מה שעוקף אותי ומצליח להתרכז בדברים הפשוטים, בשקט, בדשא, בפצפוצי הנהר שזורם, ובעננים שנודדים להם קדימה, יד בלתי נראת מנווטת אותם אל יעדם הבלתי מושג, אולי זה קצת כמו בני אדם.

לפעמים נראה לי שהאשליה הכי גדולה שיש זה שאנחנו שולטים בחיים שלנו. ולפעמים זה נראה כמעט אמת. עכשיו הכל מטושטש ומעלה האבק.כי הכל קורה ולא קורה שום דבר.