על השולחן,

לפעמים נדמה לי שניתן לדחוס לבקבוקים קטנים של בדידות אישית, כמו בקבוקי האלכהול הקטנים שיש במלונות.

ישבתי לכתוב משהו, כמו שהייתי פעם, לבנות סיפור סביב משפט אחד, רוב הסיכויים שאפילו הייתי מצליח לא רע. אבל זה נראה לי כל כך מיותר, כאילו מישהו שפך לי בקבוקון שכזה לתוך האוכל, הכל ראה כל כך מיותר וחסר טעם, ניגוד דרסתי ללפני שבוע וקצת, כשהל נראה טוב יותר, למעשה נראה טוב בצורה די מטרידה והגיוני, שכן זה לא שרד יותר מדי, והכל מתנפץ לרסיסים, כל רסיס למקום אחר.

אולי רק אני הנתפצתי.

אין זה משנה, כשיהיה לי כוח, אקום לאסוף, לא יקרה אסון אם זה יקח קצת זמן. והיות וכולם כבר מזמן ויתרו על נסיונות למנוע ממנני להתפשפש ברחמים העצמיים שלי, אין סיכוי שחלילה מישהו יזי את החתיכות. {וטוב שכך, אדם שלא מסוגל להרכיב את עצמו, אין טעם שיורכב}