על השולחן,

כל כך לא נעים להגיע למצב שבו כל כך רע לנפש שהגוף אינו מתפקד :) אבל מתחת למים השקטים קורים כל הדברים האיומים. והיום היה שיא חדש. מהרגע שקמתי הייתה לחוץ כזאת בעיינים, לחות שלפני בכי, וכל היום עבר במעין ציפייה, ציפייה שתכף אקרוס, בעוד רגע הכל יפסיק.

הזמן האחרון הוא איום. לא מסיבה זו או אחרת, להפך, על פני המים קרו דברים טובים, אבל עמוק בפנים המגמה הייתה הפוכה, כי כשמרגישים יותר ויותר

הזאת, לא מאמין שמילים יכולות לתאר את התחושה, והסיבות לכל המצב הזה מיותרות עד כיחוך, וכרגיל כולן תקועות בעבר בלי שום שרידים בהווה חוץ מכאב בחזה ולחות בעיינים. ונראה שכל העולם שותק עכשיו, אני יכול ללכת ברחוב ולא לשמוע דבר, אין ילדים ברחובות ואין אנשים בחליפות עסקים שממהרים למקום שבו הם חושבים שיהיו מאושרים, אין כאן קשר לאיש כי זה רק אני שצריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אבל המקום שאצל אנשים אחרים הוא שדה ירוק, אצלי הוא מדבר שלם של ריקנות.

סופות חול נפוצות כאן, כל סופה כזו שואבת כוחות עד תום. אני רוצה שזה יגמר, באמת. אבל לא למות, להפך, עכשיו אני רוצה את ההפך, עכשיו אני רוצה לחבק ולאהוב, להרגיש כמו לפני שנה להתעורר עם אדם אחר בלב, להיות מבובל לטובה. עכשיו אני רוצה להעלים את כל מי שהיה בפנים, ככה צריך. אוהב או לא, מתגעגע או לא, ובעיקר, זוכר או לא. מפחיד הוא הרצון לשכוח. בז זו אולי מילה חזקה מדי, אבל פעם הייתי מרגיש לא נוח עם אנשים שפשוט העדיפו שלא לדעת, לא להתענין כאילו שזה איכפת להם. אבל היום אני מבין אותם, כמה כוח נחוץ להם להתבגר על עצמם לשלוט בעצמם שלא ליפול לתוך תחום שחור שלא קל לצאת ממנו. משאלה כמוסה, תקווה של היום - לשכוח, לא לחלום יותר. רק לחבק ולאוהב. היום. או לפחות כמה שיותר בקרוב.