על השולחן,

השעה הייתה מאוחרת, אבל בתוך החדר הזמן דמם. אור נרות ריצד מכמה פינות, הוא נשען עליה, שקע לתוכה. היא שיחקה לו עם השיער והקשיבה בחצי אוזן לדברים שלו, הייתה לו איזו תיאוריה, משהו על העלם ובני האדם.

"..בני אדם אוהבים..." חלק המשפט הזה הדהד לה בראש. עכשיו, כשחשבה על זה, היא לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא השתמש במילה "אוהב". כלומר, כבר חודשיים שהם ביחד, והוא אומר ל שכיף לו איתה, שהוא מתגעגע, הוא מחבק ויש חום כזה, אבל אף פעם לא אמר לה שהוא אוהב אותה.

המילים שלו והרעד של הנרות ... פתאום נורא התחשק לה לבכות. היא כל כך לא יכלה להבין אותו. זה רק שלוש מילים, למה הוא לא רואה שהיא צריכה אותן? דמעה טפטפה עליו. נבלע בתוך השיער שלו. למה לעזאזל היא בוכה עכשיו, בזמן האחרון היא בוכה יותר מדי, והא לא שם לב, רק ממשיך לדבר, משהו על בדידוק טוטאלית ויצירות גוטיות.היא התחילה ללחוץ חזק יותר ויותר על הראש, שלא ירגיש שידיה רועדות, הוא ליטף לה את הרגל איפה שיכל להגיע, החמימות הזאת שלו רק גרמה לה לבכות יותר. היא צריכה להפסיק. הוא לא שווה שיבכו בגללו.

הוא לא שווה שיבכו בגללו.

הוא נשען עליה. אבל בעצם ניסה לשמוע אותה נושמת. תמיד היה נעים לבכות את המוזיקה כשהיא בחדר ולשמוע את האוויר שהיא נושמת נכנס ויוצא ממנה, כשיכל תמיד הניח את האוזן שלו קצת מעל מפתח הלב, במקום שיכל לשמוע אותה חיה. להרגיש את החזה שלה יורד ועולה בכל נשימה, לשמוע את פעימות הלב שלה משתלבים באוויר שנכנס פנימה והחוצה. הוא אפילו ידע להבדיל בין כשהיא נושמת אוויר או עשן, כי העשן היה שקט יותר. האמת,  תמיד הרגיש עקצוץ בלב כשהייתה מעשנת.  היצור הכי נפלא בעולם היה פוגע בעצמו. באותו ערב, היא הייתה עצובה, הוא רק נשען עליה אבל הרגיש לה את הלב, הייה בדידות בין הפעימות. זה הזכיר לו את הלפני שהכיר אותה, היה נדמה לו שהוא וויתר על עצמו ואז היא הופיעה,  כמו בדיחת גורל מוצלחת במיוחד. הפעם הוא לא ידע מהרגע הראשון שהם יהיו יחד, הוא ידע את זה רק לאחר מעשה. כי ידיעות כאן לא באמת שינו, היא נהייתה חלק מהטבע שלו, חלק מהנשמע שלו, היא הצילה אותו. עכשיו הלב שלה פעם לאט יותר. אפילו היה נדמה לו שהוא מרגיש איזו רטיבות בשיער, למה היא בוכה? המגע שלה היה יותר ויותר אסרטיבי. אבל הוא לא יכל להביט לה בעיינים. כל כוחות היקום התאחדו וקירקעו אותו. איבנו את פיו. למה הוא לא יכול לומר שהוא אוהב אותה? מזמן שלא היה מאושר כל כך, פשוט כל כך, כשהכל מסביב מסובך כל כך. כל מה שהצליח זה ללטף אותה ברגל. הוא לא שווה שיבכו בגללו.

הוא לא שווה שיבכו בגללו.

אחר הנרות כבה. והיא כבר נשברה. לא יכלה לשמוע את הקול שלו נכנס אליה יותר, לא יכלה להמשיך להתעלם מעצמה.הוא חייב לשתוק עכשיו. עדיף שלא יאמר דבר מאשר שלא יאמר את מה שהיא זקוקה לו, היא כופפה את הראש, ונישקה לו עם הפנים הרטובות שלה. הרגישה איך כל דמעה וכל הכאב שבה נמרחים עליו. כמו דם הקורבן על ידי רוצח, בטולי, בלתי מחיק ובלתי ניתן להבלגה. שקט פתאום.

שקט פתאום.

אחת הנרות כבה והיא הפסיקה לשחר לו בשיער. הלב שלה השתולל וגלי חוסר אונים התפשטו והתחזקו בתוכו, כל חלקיק שניה של אותו רגע היה כמו נצח. הוא רצה למות. רק הבן האדם שהכי אוהבים יכול לעשות לך ככה לנפש. הוא אוהב אותה, אין דרך שלא להודות בזה, כבר אין טעם להיאבק. אבל עכשיו היה מאוחר מדי, פניה התרבו אליו, דמעותיה נצינצו באור הנרות ובאור האש וכל השתקפות שרפו אותו מפנם. אסור שהיא תבכה בגללו. היא נעלה מדי. טובה מדי, טהורה מדי בשביל שתהייה לו הזכות לגעת בה או לומר לה שהוא אוהב אותה. הרטיבות שלו התפשטה עליו כמו פצצה גרעינית חירשית, בלב ובנפש, שתי פיטריות קטנות ש ששטפו את גופו בגל של שקט פתאומי.

שקט פתאום.