על השולחן,

"בואי נתחיל מחדש."  אומר לה ואסמן לה שלא תגיב, עדיין. "עכשיו עברה שנה, מאז שלא הכרנו, נפגשנו במקרה, צחקנו ובכית. שנה שבה חזרנו להתחלה, רק שעכשיו שנינו יודעים איך זה היה ביחד ואיך זה מרגיש לבד." היא בטח תתחיל לבכות בשקט בשלב הזה, כי אני כל כך תמים, היא עם מישהו אחר עכשיו, וגם אם לא, הרי שזה היה כל כך בלתי אפשרי.היא תזיל דמעה או שתיים אבל אמשיך לדבר, נקרע מבנים, מגמגם ושוכח את כל ההמשך, " כשהייתי איתך לא תמיד היה לי טוב, אבל הייתי בשמיים בזכותך. מאז יום כיפור, אני לבד כי שום דבר לא מתקרב אליך." עכשיו היא כבר תפסיק לבכות, תקשיב פחות ותנסה לחשוב איך לצאת מזה בשקט, בלי שארגיש רע מדי. "הייתי איתך והייתי בלעדיך ואני יודע שאני רוצה איתך. אני יודע שהיית מאושרת איתי ועכשיו אני יודע שמוכן אני למה שאז ברחתי ממנו." עכשיו, אני נזכר, היא אומרת לעצמה, איפה הייתי באותם פעמים שנאבקה לומר לי שהיא לא יכולה ככה. "אני פשוט רוצה לראות אותך שוב ושוב, לדבר ולחבק, להחזיק לך את היד, לחשוב עליך כשאני מתעורר בבוקר וללכת לישון איתך בלילה, לתכנן את הנסיעות והכרטיסיות של לכ"ס כדי לראות אותך ולו לשעה שעתיים..." לא יהיה יותר לומר, רק להביט לה בעיניים ונסות להראות לה את מה שהולך בפנים.

הוא הרגיש שהיא קמה. לרגע פחד שהיא תלך עכשיו, תעזוב אותו, כאילו שהכל היה משחק וכרגע היא ניצחה, היא ניגשה אל אחת הנרות והוא ראה את ההשתקפות של הנר בעיניים מאושרות, והבין שהיא לא הולכת. לרגע היה חשש על הפזל אבל הכל יהיה נהדר מעכשיו, למה היא כמה דווקא עכשיו, הוא רק רוצה לחבק אותה שוב. כשכבר החדר היה חשוך לגמרי , הוא רצה לומר לה שוב שהוא אוהב אותה, עכשיו כשכבר עשה את זה פעם רצה לומר לה את זה בלי הפסקה, לפצות על כל הפעמים ששתק. אבל בדיוק אז היא ביקשה שלא ידבר יותר. היא רצתה שהמילים יישארו באוויר. כל כך בתוליות ויפות