על השולחן,

חה חה.

עכשיו זה המבחן האמיתי, לראות כמה השתנתי, אז ועכשיו, כשהמצב דומה והדחפים זהים, האם אני עדיין אותו אדם חלש, עלוב ופתטי או שעכשיו אני יכול להתעלות מעל הכל, לאהוב את עצמי ולדאוג לא ליפול.

שוב השעות במיטה, בלי כוח לחפש אפילו את השלט כדי לכבות את הטלוויזיה או להחליף ערוץ. כי זה לא משנה. בראש אין מוזיקה יש רק שחור אינסופי, וכל גירוי בחוץ נעלם אי שם בדרך פנימה. כל דקה נמשכת נצח שלם, והשעות חולפות בלי להישאר סימן.

כל הכוח הפנימי מפיק לשמונה שעות של צבעיות שבהם אני מחייך ועושה מה שכולם מצפים כדי שאיש לא ישאל שאלות. אבל אפילו בזה יש כבר סדקים, החיוך שלי כבר נהיה מזויף מדי, קצר מדי ולפעמים פשוט לא מופיע.

באמת חשבתי שזה מאחוריי כל זה, כל השטויות של פגיעה עצמית, אבל הידיים שלי קורצות לי ופתאום אני רוצה את תחושת הביטחון שהייתה לי אז עם שתי קופסאות הסרטים שהיו לי תמיד בתיק.

זה לא מתאים עכשיו, עכשיו יש המון תוכניות, ואחרי השבוע בלוד, ששם הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, אני יודע שיש עוד דרך, אני צריך למלא את הטפסים של הש"ל, מהעבודה מוצאים אותי לאיזה כנס. בעוד שמבחוץ דברם מסתדרים, מפנים הכול בעור. וכשאתה בעד אישיות רדודה ושטחית כמו שלי, אתה גם נשרף די מהר.

אז כן, עכשיו זה המבחן האמיתי, ואני נכשל בהצלחה רבה.