על השולחן,

כל זה עומד להשתנות. לפי רן, אחד המתנדבים המבוגרים במקום, "כבר חצי שנה איום הסגירה מרחף מעלינו". וכעת האיום הזה מוחשי מתמיד. אלא אם יתרחש משהו דרמטי, ב-30 ביוני, המקום ייסגר. על"ם, העמותה המפעילה את "הפוך על הפוך", סובלת מגירעון כבד, ועיריית ת"א מסרבת לתקצב את פעילותו, בניגוד לשאר העיריות בארץ. בפגישה בה נכחתי נעשה ניסיון לגבש תוכנית פעולה, על מנת להציל את  "הפוך" וזאת בהמשך לפעילות מעל גבי האינטרנט (קישור לעצומה בנושא – בתחתית הכתבה).

הסיכויים למנוע את סגירת המקום עד ה-30 ביוני הם קלושים. ("99% שאנחנו יוצאים מכאן", לפי המתנדבים המבוגרים), ולכן נעשה גם נסיון למצוא אלטרנטיבה. העיקר להמשיך לקיים את הפעילות החשובה.

3) "זה מצחיק שאתה באת לכאן בתור כתב", אמר לי מישהו שאני לא מכיר, בחיוך, בזמן שדיברתי עם המתנדבים, "אתה נראה כמו אחד משלנו".

אני מכיר את  המקום כבר מספר שנים. כוח האדם האיכותי והאווירה במקום הפכו אותו ליעד מועדף עבורי, כמו עבור בני נוער רבים נוספים, מכל רחבי הארץ, וכל ביקור בדיזנגוף סנטר הכיל בתוכו קפיצה קטנה למקום הזה, בו תמיד אפשר לגלות מישהו מוכר, או סתם לדבר עם אחד מהמתנדבים. בחודשים האחרונים, בגלל הלחץ המשולב של הבגרויות והבריקדה, כמעט ולא יצא לי לבקר ב"הפוך".  

חזרתי לבקר שם אחרי תקופה ארוכה, הפעם בתור עיתונאי שמחפש כתבה, והתחושה הייתה מוזרה.  מוזרה, כיוון שהמוטיבציה הרבה של המתנדבים והמבקרים ב"הפוך" הצליחה להפוך אותו לנושא תקשורתי חם. מירי, אחת מרכזות ההמתנדבים, סקרה במהלך הפגישה את כלי התקשורת שעסקו, או עתידים לעסוק בנושא סגירת המקום, וברשימה הופיעו כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל. "צלמים של 'העיר'", סיפר לי אחד מהנוכחים במקום, "בדיוק היו כאן לפני שהגעת".

מהר מאוד הבנתי כי  "הפוך", המקום בו כולם מכירים את כולם, שססמאתו היא "הפוך זה הבית", הפך פתאום לחלק ממשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי, דווקא בנסיבות העצובות האלה.

4) "אם אתם מארגנים הפגנה, אל תשכחו לבוא בשחור, לאות אבל", מבקש אחד מהמתנדבים. מספר מהמשתתפים בדיון, ביניהם אני, לא מצליחים להתאפק ופורצים בצחוק רועם, על גבול כאב בטן, כי הבטן  מכוסה כבר בחולצה שחורה.

לא רק הבטן שלנו מכוסה בחולצה שחורה, בלי שום קשר לאבל. רוב רובם של עשרות המשתתפים בדיון באו לבושי חולצות שחורות, לרוב של להקות מטאל כאלה ואחרות. תוסיפו לזה ניטים, איפור כבד ודיונים סוערים בקשר לרמתו של פסטיבל "מטאליסט" המתקרב - ותקבלו חבורת נערים שמבחינה סטריאוטיפית היו יכולים בקלות להיכנס למשבצת הפריקים, או המטאליסטים. אלא שבני הנוער מסביב לשולחן ב"הפוך" שוברים שתי סטיגמות נפוצות במיוחד על בני הנוער ישראליים בכלל, ועל "פריקים" בפרט: הסטיגמות לגבי אלימות וחוסר-אכפתיות כלפי החברה.

בכתבה במגזין הקודם של "הבריקדה" טען אמיר תיבון, במידה רבה של צדק, כי האלימות בקרב בני הנוער בישראל נובעת משעמום, שמוביל לחוסר אכפתיות, שמובילה לאלימות. "הפוך" הוא ההוכחה לכך שאפשר גם אחרת. כאשרלבני נוער יש מקום המספק מסגרת, מעניק תמיכה ואוזן קשבת ומעודד ניתוב רגשות לאפיקים חיוביים – המעגל הזה נשבר. הנוכחים בדיון העלו הצעות, התעניינו, התווכחו, אבל לרגע אחד לא הרגשתי מתח המרמז על אלימות או חוסר-סובלנות. אחרי הכל, הם כאן כדי להשיג מטרה משותפת, אשר לכל הנוכחים בדיון אכפת ממנה. חומר למחשבה.

5) בתגובה לטענות בנוגע לסגירת המקום, טענה עיריית ת"א, מעל גבי המקומון "עיתון תל אביב", כי היא לא מתקצבת את המרכז, כיוון שהיא מפעילה שירותי רווחה משלה. טענה זאת היוותה נושא מרכזי בדיון, ועלתה בו שוב ושוב.

"למה 'הפוך', באמת?", ניסיתי לשאול אחר כך את הנוכחים והמתנדבים במקום.

"אין לנו שום דבר נגד השירותים האחרים", ענה לי אחד המתנדבים, "ואנחנו בעד שימוש בשירותים האלה, ומפנים אליהם במקרה הצורך. אבל אין כמו הפוך. זה משהו לא פורמלי, שונה".

למה זה שונה? אחת מהמבקרות הותיקות במקום, שמכירה היטב גם את שאר השירותים, מנסה להסביר. "עברתי כבר את כל המוסדות בת"א", היא מספרת, "וזה המקום היחיד שבאמת עזר, כי לאנשים כאן באמת אכפת. מדובר במתנדבים, שמחויבים למקום. יותר מזה, יש כאן הרגשה של משפחה. משפחה של הרבה ילדים והרבה מדריכים. נוצרה קבוצה, וזה מה שעושה את ההבדל".

6) ההתנהגות של ה"מדריכים" בישיבה, בעיקר של מתנדבי הנוער, הייתה מעניינת במיוחד. בנקודה זאת כדאי לציין שלמרות הנושא הבעייתי, האווירה בפגישה לא הייתה כבדה וקודרת, אלא מבודחת וקלילה, אולי כנסיון להתמודד עם העצב, ואולי פשוט כי יותר נעים ככה. עוד ועוד בני נוער זרמו לתוך הישיבה, מתעניינים יותר ופחות בנעשה. שתי בנות ניסו לעשות צמות למישהו שישב לידן. בחור אחד, מבוגר יותר, זרק, לצד הצעות, גם הערות סרקסטיות בקשר למקום. "יהי זכרו ברוך של הפוך", הוא הכריז. חלק חייכו, חלק הפנו אליו מבטים כועסים.

המתנדבים, לעומת זאת, היו כל-כולם מרוכזים לחלוטין במתרחש. הם סיפרו לנוכחים על המצב וההתפתחויות ושמרו על רצינות גמורה, הרבה יותר "כבדה" מהרצינות בה התייחסו לפגישה שאר הנוכחים בה. "הפוך זה הבית", אומרת הסיסמה, אבל גם בבית הזה יש אורחים ויש דיירים. ובשביל הדיירים, מדובר בפינוי מהבית. לא פחות.

7) גם המתנדבים לא יודעים מה יעלה בגורל המקום, ולאן הם ממשיכים מכאן. מדובר בכוח אדם איכותי - צעירים מנוסים, מוכשרים, אכפתיים, וחדורי רצון. כשהשאלה "למה 'הפוך'?" עלתה לראשונה בדיון, טען אחד המשתתפים, בחצי צחוק, ש"צריך לומר לתקשורת שאין כמו מירי ואלעד". למרות שהתשובה נפסלה מיד כהסבר רשמי, נראה שזאת הדעה הרווחת במקום, ובצדק.

ישי, בן 26 המתנדב במקום כשנה, מעוניין להמשיך בפעילות התנדבותית, אך אינו יודע היכן וכיצד, ואם ימשיך במסגרת עמותת על"ם בכלל, ומרכזי "הפוך" בפרט. למעשה, הוא כלל לא מתרכז באופציה הזאת, ומנסה למצוא דרכים להציל את המקום. "אני חושב שאפשר לפנות לעיריית ת"א ולעל"ם, לנסות להשיג יותר תקציבים. אולי כדאי לעשות עוד ימי התרמות, ולפנות לאנשי עסקים. גם אם יסגרו את המקום – יש לפעול על מנת שיחזירו אותו". רן, לעומתו, מציע למצוא ספונסר למקום – הוא ירוויח תדמית חברתית, "הפוך" ירוויחו את האפשרות להוסיף ולהתקיים. אך אלעד, אחד ממרכזי ההתנדבות, נחרץ בדעתו. "לא נעשה מגביות ולא נבקש תרומות" הוא מצהיר.

למילה "מגביות", במלעיל, יש משמעות מיוחדת במקום. בסלנג של באי המקום ושל רבים אחרים, מדובר בבקשת כסף מעוברים ושבים, לרוב במטרה להשיג אוכל או אלכוהול – קיבוץ נדבות של ממש, וכך תופס אלעד את רעיון התרומות. עם זאת, הוא עוד לא מרים ידיים. "אנחנו פונים לשני הכיוונים – מול עיריית ת"א ומול על"ם, ומנסים למנוע את סגירת המקום. אבל אם על"ם יסגרו – נסגור".

8) "אל תכתוב על הצעדים שאנחנו מתכננים כאן", מבקש ממני פימה, אחד מהנוכחים בדיון, "אנחנו רוצים להפתיע אותם". אבל לפימה אין יותר מדי מה לדאוג, וחבל שכך. אמנם עלו רעיונות רבים בדיון, אך רובם המוחלט נפסל במהירות. חלק מבני הנוער הציעו להעביר את המרכז לרמת גן, רעיון שגרר סערה קטנה. "מה פתאום רמת גן? תל-אביב זה מקום מרכזי, כולם מכירים את תל-אביב, אנחנו נאבד קהל", טען אחד מהנוכחים. "מו"מ עם עירייה זה תהליך שיכול לקחת חודשים ושנים", הוסיף אחד המתנדבים, "אנחנו צריכים משהו כאן ועכשיו. זה מצב חירום". מישהו הציע פשוט להמשיך ולבוא למקום, גם בלי שהמרכז קיים בפועל, הצעה שאמנם לא פותחה, אך יתכן שבפועל, פשוט תתרחש.

גם בתחום צעדי המחאה נוצרו מחלוקות. בין השאר הוצע לארגן הפגנה במקום מרכזי, או במקום בו היה אמור להיפגש רון חולדאי, ראש עיריית ת"א, עם ראשי על"ם, והוצעו דרכים שונות למשוך את תשומת הלב הציבורית. אחת הנוכחות חשבה שדרושים צעדים דרסטיים יותר. "צריך לארגן שביתת רעב", היא אמרה", "או צעדה. כמו ויקי קנפו".

בסופו של דבר, הוחלט שלא להחליט, ולעדכן את הנוכחים בהמשך. אם יהיה המשך.

9) כשיצאתי מ"הפוך", חשבתי על המטלות שמחכות לי בבית. על שיעורי בית שאני צריך להכין, טלפונים שאני צריך להרים, וכתבות שאני צריך לכתוב. סביר להניח כי לא הייתי היחיד שחשב על זה. בכל זאת, רבים מהבאים ל"הפוך" הם בני נוער נורמטיביים, כמוני, שהחיים האירו להם פנים, בסך הכל, ומשתמשים ב"הפוך" כמקום מפגש נטו. אבל היו גם חבר'ה שחשבו על משהו אחר לחלוטין, משמעותי הרבה יותר: לאן הולכים עכשיו.

"רוב ההתנדבות שלי מתרכזת בשיחות אישיות", סיפר לי ישי, המתנדב, "ורוב החבר'ה שבאים אלי נמצאים במצבי סיכון כאלה ואחרים". נראה שלא נוצרה סתם קבוצה בהפוך, אלא קבוצה שמערבת בתוכה בני נוער נורמטיביים, כמעט בורגנים, יחד עם כאלה שרחוקים מזה מרחק שמיים וארץ. ובניגוד למה שהתרחש כשניסו לשלב קבוצות כאלה בבתי ספר, למשל, נראה ששתי הקבוצות הפכו לקבוצה בלתי נפרדת, שמסייעת ותומכת בכל הפרטים בה. ההבדל יורגש רק כשהקבוצה תתפרק. לחלק מבני הנוער יהיה בית לגור בו, חברים לבקר אותם, מטלות שיש למלא. אבל מה יעשו השאר?

10) בבית הספר שאני לומד בו התרחשו השנה לא מעט טרגדיות הקשורות באלימות. בתחילת השנה התאבד תלמיד על רקע סחיטה, איומים, ואלימות פיסית נגדו. לפני מספר שבועות נדקר למוות תלמיד אחר במהלך קטטה שפרצה במועדון. תלמיד שלישי כמעט נהרג כאשר חבורת צעירים מפרדס כץ ניסתה לדקור אותו, ללא כל סיבה ממשית. כתוצאה מכך, כשבוע לאחר ביקורי ב'הפוך', יום לאחר הפגנה שאכן אורגנה על ידי המתנדבים השתתפתי ב"עצרת נגד אלימות", שארגן בית הספר, בשיתוף עם עיריית רמת גן. כשצפיתי בשלטים, בנואמים, ובשלל החולצות השחורות שהציפו את הכיכר, לא יכולתי שלא לעצור ולתהות. כיצד עיריית ת"א, שלא הגיבה לפניית הבריקדה בנושא, מובילה לסגירת מרכז שהצליח מעל לכל ספק להתמודד עם האלימות ועם מצבי סיכון בקרב בני נוער, נושא שהוא כל כך בוער וחשוב היום? כיצד משרד הרווחה, שגם הוא לא הגיב לפנייה, מאפשר את סגירת המקום? למה שוב, אחרי שצברנו נסיון כל כך מר בנושא, ינסו למנוע את הרצח הבא אחרי שהוא יתרחש?

יהי זכרו ברוך של הפוך. וחשוב מכך, יהי זכרם ברוך של כל קורבנות המדיניות הזאת, בעבר, וכנראה שגם בעתיד. ניתן היה למנוע את מותם, אבל זה לא משתלם. ובישראל של 2005 לחיי אדם אמנם עוד יש ערך, אבל, כמו כל ערך אחר, גם הוא נקוב בכסף.

קישורים:

עצומה נגד סגירת המרכז

עקירה מהשורשים / נטע בר

אתר עמותת על"ם