על השולחן,

הכל יורד לזה.

הדקות הולכות ומזדנבות כל אחת איטית יותר מהקודמת אבל נעלמותבלי לשים לב. אין רעש מבחוץ,הכל נהיה שקט, אין מטוסים בשמיים לא נשמעות המכוניות על האיילון, אין טלפונים והמוזיקה שבוקעת מהרמקולים נכנסת ויוצאת כאילו לא קרה דבר. האוויר עומד בדריכות, אפשר להרגיש אותו מכה את הפנים כשאני נושם.אני נוגע לעצמי בפנים ולא בטוח שהן באמת שלי, אני מביט במראה, מנסה לראות את השנה האחרונה אבל אני לא את זה, הכל השתנה, זה נכון, אבל נשארתי במקם כמעטץ היא הצמיחה כנפיים ואני עדיין מביט בה בעיניים נוצצות.

הכל יקרוס הערב, כשאשוב זה כבר יהיה מאוחר מדי. לא תקווה היא שמניע אותי עכשיו אלא מזוכיזם טהור, הרגל מגונה לשחק בכאב כמו בחול, לבנות ממנו מבצרים ולהיקבר בתוכו לשם שעשוע. היא בטח לא תהיה שם ואני בטח אכנס וזה יהיה חסר משמעות כמו החודשים האחרונים. אבל אני חייב, חייב את זה לעצמי. חייב ליפול, אפילו בכוח, כדי לגלות עד איפה היא נכנסה ולהציא אותה משם, מוזר שאני מדבר על חלקים בתוכי בתור מקום זר "שם" זה מרוחק ונוח לא מדרון אל הלנפש שמלא בפצעים וחתכים מתחת לפני השטח.

צריך ללכת עכשיו, אבל זה ללכת כדי לשוב, אולי שונה, אולי שבור, אבל לשוב. אולי הכל יקרוס אבל אחרי זה השמש תזרח, ומחר אהיה על הגלל לצפות בזריחה, לנסת לשכנע את עצמי שזו זריחה על תקופה חדשה, שנה חדשה, חיים חדשים ולאמין בזה. לאמין בזה בכל המעט כוח שנותר או אי פעם היה לי. לאמין ולנסות למשוך את עצמי למקום שבו נמצאים כולם.

ידידה שלי ניסחה את זה יפה "הוא מעט כמוך", דיברה על מישהו שהכירה, "עם כולם אבל לבד" אמרה מילים שפעם אמרתי לעצמי בשקט. ביחד אבל לבד, והעם האחרונה שלא הייתי לבד זה היה איתה. בגלל זה אני עושה את כל זה בגל זה וכי אי יודע שעדיין יש לי את מה שיגרום לה לחייך כשהיא איתי, אני יודע שאני עדיין יכול לגרום לה להיות מאושרת, אחרי כל הזמן שעבר. מה שהיא לא אמרה לי אבל ידעתי זה מה שנשאר אחרי שכל המילים שנאמרו נשכחו. ואני לא פוחד לאוהב אותה יותר. אולי בגלל שאין חשש שהיא עוד תאוהב אותי. אולי בגלל שהכל נגמר. אבל אנחנו רק מעריכים את מה שנאבד. ובזה אני לא שונה מהאחרים. אני ידעי אותה, אחרי שהיא כבר לא הייתה, העזתי לחשוב עליה הרבה אחרי שזה כבר נגמר.  אם הייתי חוב כשזה קרה אולי עדיין היינו יחד.

באמת צריך ללכת. בעצם יש דבר שנשמע, וזה הדופק. בום אחרי בום, הלב מתפוץ בכל פעימה מחדש. מתקשה להכיל בתוכו את כל הסערה שיש בפנים. אילו היא רק ידעה.