על השולחן,

הכל מתגלגל מצחיק. איך שדברים מתרחקים, אנשים מתרחקים, הכל משתנה, כדי לחזור להיות אותו דבר אותו דבר, אבל גם קצת שונה. וזה אומר, שהגעתי לתהום. השלכתי הכל, כדי למצוא משהו אחר, אולי משהו טוב, אולי שונה, אבל לא שונה באמת, רק ערך שונה במשוואות, לא מוואות שונות, חלילה.

וידעתיי את זה שבוע שעבר. באותו רגע שהיא נגעה לי בבטן פתאום ידעתי מה הולך לקרות, התמונות הסתבבו לי בראש, אבל בעיקר צחקתי עליה. צחקתי עלינו, שנתיים וחצי ואנחנו עדיין כמו שני ילדים קטנים, מדברים אמת על שטויות אבל משקרים בדברים החשובים., אבל לא אחד לשני, כל אחד משקר לעצמו, והשני יודע. היא משקרת לעצמה כשהיא אומרת שזה סתם, אני משקר לעצמי כשאני חושב שאוכל לבגוד. היא משקרת כשהיא אומרת שזה האלכהול אני משקר כשאני מתחמק ממנה. הכל משחק כזה. חוץ מדבר אחד. מהמחשבה שהיא יכולה לגרום לי ליפול.  ורק לפני רגע סיפרתי לה שמזמן לא הרגשתי משהו. כלשהו, פתאום ההזדמנות להתרסק. מתיישבת עלי, אם מגע המוכרות הזה שלה. במשחק הקבוע שלנו, רק שעכשיו הוא משחק גרוע. עד שמשהו נהייה אמיתי. עד שאני מחליט ליפול. לבחון כל מה שיש לי באותו רגע, שזה ממש לא הרבה, זה מסתכם בערך בנובלסית, ובעבודה שלי. ובשניהם אני מרגיש מנוכר, אז אני מחליט לבדוק. והמסכות יורדות. היא בודקת את מה שיש לה באמצעותי, ואני, בודק מה שיש לי דרכה. משווה חדשה. כל אחד בוגד בעצמו בלי לעשות דבר במציאות. בגידה שנגמרת אי שם בראש של שנינו. כי שם זה צריך.

מאז הכל מתגלגל. כי כשמגעים לתחתית, מגעים לסוף. והסוף, הוא גם ההתחלה.

שנה ומשהו עברה, הייתי אצלה בלב לשעה שעתיים חיבוק נפשי נשכח. שנה עברה ואני חוזר לעבוד בפתח תקווה. עם כל הזכרונות על בר, על הקיץ שעבר. כל המרגש של הקורס הישן, רק שבקורס החדש, שתי בניינים מהישן. אז התחלתי את הקורס עם תחבושות ביידים, ועכשיו, אני אתחיל אותו בניסיון לאסוף את החתיכות מההתרסקות שללפני שבוע. כשהעיינים שלה המסואת החוט הדק שאיכשהו החזיק בין כל החתיכות שבי.

יש מחברת חדשה, שחורה לגמרי. רק שעכשיו המילים לא נכתבות. רק רוצה לדבר איתה שוב. ואני יודע שהיא גם. אנחנו כל כך שונים אבל השנים האחרונות החזיקו אותנו יחד, ברמה כזאת או אחרת. רוצה להתקשר אליה. אבל אין לי מה לומר לה עכשיו. פעם האמנתי שאנשים יכולים לגעת אחד לשני בלב, להרגישאת מה שעובר שם. מאז קצת התבגרתי, קצת התאכזבתי וגם אילו היא יכלה, אז עכשיו זה לא הזמן. למרות שזה המרגיש רע לשתוק. עכשיו זה הזמן פשוט לקחת אוויר לבלוע את הדג הזה. לרוקן את הראש ממנה ומכל מה שקרה בזמן האחרון, כמו ברולרבליידס, כרגע עשיתי עצירת דשא ועכשיו צריך להתגבר על הפחד לעלות חזרה לשביל, ובצעדים כושלים לאט לאט, לאיץ שוב, רק להתרחק מכאן. ב"מר ורטיגו", ספרו הגאוני של פול אוסתר, מצליח הנער לעוף בעודו שרוע בתחתית של התחתיות, שרוע עם הפנים לרצפה במטבח, וידידים פרוסות לצדדים. לרגע הרגשתי כל הכאב שאני יכול להכיל, עכשיו נשאר להרגיש את כל ההפך.

רכבתי אתמול כמה שעות. באמצע הלילה. בשבילי זה כמו בית ספר לבטחון עצמי. "אם תחשוב כי תיפול, כבר נפלת" שורה שלחלק לו תאומר כלום, אבל מי שלקח חלק בפרוייקט "מכאל", ודאי לא יצטרך להמשיך לקרוא. כל עוד אני יודע שאני לא אפול אני יכול לעשות הכל, מהירות גבוהה, מרחקים בלתי סבירים, להאיץ ולעצור. אבל ברגע שאי שם, בפינה נידחת של הלב מתגנב הפחד, אני מוצא את עצמי תוך מספר שניות על הדשא, או באמצע הטיילת בניסיונות חסרי הצלחה לחזור למסלול, אבל כשאני על 8 גלגלים, אני לא חושב עליה, לא על נובלסית, לא על עבודה זו או אחרת או על עצמי. אני חושב רק על הרוח, השקט, והדרך.יודע שהדרך היחידה להגיע לאן שאני צריך, היא להאמין בעצמי. ב100 אחוז.

זה דבר שעדיין אני לא מצליח לעשות. עדיין.

שלחתי מכתב התפטרות למנהל המוקד שלנו. איך קורה שנציג מעז לכתוב את הדברים שכתבתי לו ועוד עוקף את כל הסמכויות ושולחת את דעתו המרוסנת ישירות מנהל המוקד? זו השאלה שאצטרך להתמודד איתה, ולא כיצד קרה שנציג בכיר במוקד חושב את הדברים. והשאלה שאני אשאל את עצמי - איך קורה שמטייחים כזה דבר. מי יודע. אולי יקרה מה שהבטיחו לי. אולי 4 אנשים מהצוות שלי יעזבו אחריי.

עכשיו אני כבר לא שותק. אני מקשיב לעצמי, לומד לדבר עם הלב שלי. וכל עוד אאמין במה שאני עושה אני יודע שלא אפול. רק הלוואי וזה היה קצת יותר פשוט. טיפה פחות כואב אולי הרבה יותר ברור. אבל מה שבטוח. שעוד 12 שעות יהיה מענין. מאוד מענין מה שיותר בטוח שמחר בערב אני בספורטק, על גלגליים.