על השולחן,

אני ויהווה, לא ממש מסתדרים, ונראה שישות משנינו לא ממש מנסה לשפר את זה - אני מתהלך במה שמכונה ארצו, אוכל טוסטים ביום כיפור ופסח, בועל יהודיות תמימות וזורק ביצים על מתנחלים, הוא מצידו דואג לא להישאר חייב ליצור אנושי זוטר שמערער את השקט הנמחי שלו ולרוב זורק עובדות שוליות וניותרות לאוויר, פגישות מקריות, מיילים מיותרים, אנשים מיותרים בגדול בעיקר כדי להשתעשע, כאילו שאני איזה עכבר מעבדה במבוך אינסופי שבסופו לא בהרכח יש גבינה ואם יש, אני הרי אלרגי למוצרי חלב, אבל לא זה כבר סיפור אחר, לפעמים, במיוחד בזמן האחרון כשאני נהוג שלא להניח חפצים שהצנזורה יפה להם על כל צירופי המקרים ומתחיל אפילו להיות מאושר, הוא מתחיל להשתמש בכלים פחות אוניברסליים וקונבציונליים ומגייס לטובתו את הכיפה של אזור המרכז, הלא היא בני ברק כמרכז התרחשות של משחקי נקמה אישיים שלא יאהים לאף אל ובטח שלא ליהווה.

אבל מה לאל היהודונים ולסבתות מצ'ומקות (מלבד העובדה שוודאי הוציא אותן מקברן על מנת למרר את חיי)? ומה הקשר ביני לבין ב"ב?

היות, ואפילו יום כיפור אינו מאורע מספיק בוטה על מנת שאטריח את גופי הקט לעבר בני ברק, ואין לי שום סביה להגיע לשם, נראה שייתכן רק שאעבור משם, ולנוכח העובדה שהיני עובד במעוז הארסים, הזקנים ובני עקיבה (בפי הלהקה הישראלית אילוח) נראה שהתשובה היחידה לתעלומה טמונה בתחבורה ציבורית. ליתר דיוק בקו 51, קו שמכיל לרוב את שלושת סוגי היצורים לרוב בשילובים מוזרים ומופלאים, במקרה קרה שזהו גם האוטובוס שמקשר בין ביתי המתפרק לבין עבודתי, המתפרקת לא פחות. ממש להרגיש בבית, אבל נחזור לזקנה המצ'וקמקת (שכפי שכרגע ממש הסתבר הייתה רק הקדמה, בדיחה קטנה לקראת הסוף של היום).

 לשבת בקו 51 זהו כמעט נס, בין אם בבוקר הוא מפוצץ בחיילם שנוסעים לאחד מתוך 7 הבסיסים הבאיים שמסלול הקו עובר דרכם, בצהריים מלא בדוסים שלא ברור מאיכן באו ולאיכן הם נוסעים, ברור רק שהם המון ובשעות אחר הצהריים ציבור מיסתורי מאכלס את הואטובוס - זקנים זקנות ורוסים על עגלות קניהתיהם הופכים את האוטובוס למשאית הובלה של מזון, שקיות ועגלות, ופה ושם נראה איזה עובד "היי טק" עני שנוסע באוטובוס ומתלבט בבגדיו הנקיים, גילו הצעיר והמבט החי בעייניו (מי היה מאמין שאפילו אני עונה להגדרות אלו?) אנשים "נורמליים" אלו הם בבחינת נוער שוליים קיצוני ומסוכן לנוסעי האוטובוס ועל כן הוא תמיד נבדק בקפידה על ידי אנשים הבטחון שעולי תכפות לאוטובוס במהלך נסיעותו.  

מיאר, הלא זה אני (ובגלל זה אמשיך לדבר באוף ראשון) במהלך נסיעת "אני-מאחרלא-מאחרמאחרלא-מאחר" שלי שמתכמת בזה שאני שומע את המוזיקה שקניתי אתמול, בעודי יושב על קוצים על מושב זה או אחר ומנסה לדחוס את רגליי כך שיכנסו למושב בלי לחורר את גבו של הנוסע התמים ולפניי וגם תוך שמירה על השימושיות בהם. היום לשמחתי הצלחתי להשטלת על המושב היחידי שבו רגליי חופשיות כדרור וזהו המקום ליד הדלת. אני נוסע לי בניסיון להתעלם מהזוועות שאני נוסע בינהן, להחליט מה לאן ללכת עם עוגיות ביום למחרת ולנסוס לחשב עד לדיוק של שניות האם אני אאחר לעבודה או שרק אגיע אדום מזיע ומתנשף, בקיצור נוסע בעולם משלי, עד שדקירה על הזרוע שלי גרמה לי להסתובב ולגלות מתידי השני זקנה, שלא רק גילה רמז על שהיא מכירה את הפרחים למטע אלא גם ריחה ורמת התיקשורת שלה עם הסביבה, אותה זקנה שנכנא בכינוי החיבה "סבתא מצ'וקמקת".
המצ'וקמקת, כנרדש מאוטובוס שעור בבני ברק הייתה כמובן דתיה, מה שהוריד את רמת החיבה שלי אליה בערך למקום שבו היא באה ממנו. לאחר שהחדירה את האצבע המתפוררת שלה לתוך היד שלי הא הצביע על עגלת זקנים שוודאי נוצרה באותה שנה כמוה ונתנה לי להבין שכרגע נודבתי לעזור לה להוריד את העגלה מהאוטובוס. מרוב הלם, אפילו קמתי ועשיתי את זה, וזאת כדי לגלות שבשניה הבודדת שבו גבי היה מופנה לכיוון מושבי לשעבר, התמקו בו שתי זקנות רוסיות, שגיל שתיהן יחד היה כגיל הזאת שכרגע ירדה עם העגלה, רוטן בשקט חזרתי לאוטובוס בעמידה כמובן בניסיון להחליט מה לעשות מחר, אחרי הכל עוגיות באה ויהיו לנו כמה שעות, מספיק אפילו כדי לסוע לאנשהו ולחזור הביה בשעה סבירה, בלי להיות מודע לעקביות שבה מחשבותיי מופסקות בדיוק כשעוגיות מתחילה להשתב בהם, נקרעתי על ידי הנהג שייצג את הערסים באוטובוס וביקש, באמצעות מילות גנאי חביבות שאגש אליו לאחר, שלכאורה "התפלחתי" לאוטובוס מהדלת האחורית. חוויה שבהחלט היה עדיף להימנע ממנה, משתי סיבות עיקריות, הראשונה - מחתחילה נמנעתי מלרדת מתוך האוטובוס מסיבה זו בדיוק, שנית, כי השעה הייתה שעת צהריים, ולהגיע מקצהו האחד של האוטובוס לקצהו השני כרוך בלעבור דרך עשרות אנשים, שעסוקים מדי בלהיראות כמו נוסעים בקרון בדרך למחנה ריכוז זה או אחר מאשר לנוסעים באוטובוס ביום חמים ונעים בתחילת הסתיו. אה, ויש את עובדה השולית שלא רק שלא התפלחתי לאוטובוס, רק יום לפני ה הוצאתי 311 שקלים על כרטיס חופשי חודשי. אבל ברגע שהנהג נזכר מתי עליתי בשניה לפני שהגעתי ליו ואמר "טוב בסדר, אתה עלית בתל אביב בכלל" קלטתי שאני למעשה ברכז בני ברק, והכל נראה הגיוני, זה יהווה אשמים. באימא'שלו. והכל למה, כי ניסיי לעזור לסבתא מצ'וקמקת להוריד את העגלה שלה. מסכנה! אל תעזרו לסבתות מצ'וקמקות לרדת מאוטובוס, הם במילא ימותו עוד תחנה, למה לטרוח? 

שאר היום לא היה כיפיי בהרבה, אבל מי שזוכה בתור "הורדת היום" היא לא הזקנע או הנהג או צמד הרוסיות שתפס לי את המקום בלי בושה, הזוכה היא דווקא עוגיות, במהלך כתיבת שורות אלו זרקה אותי, וקבעה בזאת שיא חדש של קטע הכי קצר, בין 4 ימים בלבד, בחים אל תאמינו לאנשים שיכורים, גם כאלו שכבר התפכחו. מה כן, אני עדיין אקנה את הדיסק של זאתי והעוגיות, היו כל כך הרבה דברים טובים בכל כך מעט זמן שחבל סתם לזרוק הכל.   ומי שמחפש קונספירציות, לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט ניסתי לתפוס את עוגיות (כדי לסגור איתה לגבי מחר) ומצאתי שני אנשים מאוד משועמים אשר הגיעו לכאן בצורה מאוד, אי לומר, מייוחדת :): (ובמהלך הפוסט תפסתי אותה, נו שויין)