 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 9/2005
יהווה מכה שנית שנית
נראה שיש דברים שלא מתיאשיים ופחות מבוע אחרי שיהוה שלח בי את סבתותיו המצ'וקמקות, הגיע למסכנה שעליו לנסות את מזלו שנית.
היום היה יום שישי ואני הייתי בדרכי למסיבה. לא סתם מסיבה, מסיבה בחוף הים, לא סתם חוף הים אל חוף הים של חיפה, ולא סתם יום שישי, אלא הרכבת האחרונה של יום שישי. רכבת, שהיא אומנם פחות דחוסה מקו 567 בצומת גהה (שהוא עצמו יותר דחוס מקרון שואה) אך עמוסה יותר מקו 51 בבוקר. למזלי אני גר בדרום תל אביב, וברגעים בודדים אלו, אם לא לומר ברגע יחיד זה, אני מגלה את היתרון שבכך - זו היא התחנה הראשונה שלה, וכמות האנשים שעולים בתחנה זאת היא הבדיוק הקיבולת המירבית של הרכבת, כלומר, יחידי הסגולה, ה300 במספר, שעולים בתחנה זו זוכים לשבת על כיסאות.
אני כאמור הלכתי לים, וכשהולכים לים, נראים כמו אנשים שהולכים לים, זה, בשילוב עם הגובה העצום שלי, שיערי השופע, שרוול ההומאים שלי (שכתוב עליו מאחורה "אם לא תכנס, איך תצא?"), המיני דיסק והחולצה הגזורה, יכול להביא מתבונן מהצד לשתי מסכנות לוגיות - א) אני לא בצבא; ב) אני לא קשור לדת.
כשאני נוסע צפונה, יש לי תמיד השראה לכתוב, שורש הדבר נעוץ בנסיעות הרבות שלי לבנימינה לפני כשנתיים, אבל, להבדיל מהסיבה שלי לשם, השראה נשארה, ובימי ההתרחשות של אירועי פוט זה, הייתי בפרקים הראשונים של ספר שניסיתי לכתוב, ככה שכשירדתי לרציפי הרכבת חיפשתי לעצמי ספספל מרוחק ונטול אנשים, להפתעתי היה אחד כזה בדיוק מול המדרגות, דבר חשוד כשיש יותר ממתאים איש ממתינים לרכבת ובערב 50 מקומות ישיבה ברציף, מצד שני אם יהוה הוציא את הזקנות מהכבר, לפנות ספספל זה לא ממש בעיה, כך או כך, לא מש חשבתי על זה באותו הרגע אלא יותר על השיר של כנסיית השכל שהתנגן לי בראש ופרק שעומד להיכתב.
כמה דקות לאחר מכם הופיעו פינגויין ואישתו, כשאר הוא נרה כמו פינגויין בגלל בגדיו והיא בגלל צורתה. באופן מאוד מפתיע זוג הפינגוין התיישבו לידי (למשחתי ישבתי בצד) ובין המחברת שלי לשירים, הבחתי שאילו הם מזן הפינגוינים האהוב עלי ביותר- אילו אשר כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' צריכיםלקחת את כל רכושם איתם ובכלל זה: קרנו של איל מת, כדור באולינג דרוס אשר משמש בתור קופסא לכובע, ערכת תפילין, וזוג בגדי פינגויין זהה לחלוטין אבל עטוף בניילון דתי עם מגוון קריאות דתיות מגניבות עליו. התמונה הכוללת שהתקבלה מהשילוב שלי, ש כל המטלטלין שלהם אם עצמם והחייל המסכן שהם שיכנעו להניח תפילין הייתה כמעט אפוקליפטית, ואילו היה במקום מישהו שיוכל לתעד את הרגע הוא היה יכול למכור את התמנה הן לאלפי העמותות שמתעסקות בקישור וגישור בין פינגוינים לחילונים, והן לאירונים שנלחמים בכפייה הדתית.
אשת הפינגוין, שכנראה פירשה לא נכון את מבטי מלא הסלידה הכבושה, סימנה אותי כנראה בתור המטרה הבא לגיור הרנדומלי שלהם ומיד אחרי שהחייל המסכו יים את תפילתו, והפינגוין סיים להתנשף בכבדות מכל ההתקופויות שלו ("אתה רק תקשור את עצמך, אני גם אעשה את שאר הדיבורים והתנועות של הפינגוינים, וגם המצווה תהיה עליך" אמר לחייל כדי לשנעו לבצע את פולחן, התפילין) לאחר שהחייל סיים את תפקידו, אשת הפנגויין הנדנדה לעברי ובחיוך של פדופיל המציע סוכרייה לילד, ניסתה להציע לי להניח תפילין, לאחר הסירוב המנומס הראשון (התעלמות - יש לי דיסקמן באוזניים, אני לא שומע אותך) היא דידתה לעברי ולכדה את מבטי, הגיע הסירוב המנמס השני (אני מוריד אוניה לרגע ואומר בחיוך !לא!) והיות וניסיונות השכנוע שלה נבלעו בצעקותיה של אמנדה פלמר גייסה הפינגווינית את בעלה למשחק "הדוסה הטובה, הדוס הרע". הפינגויין מצידו התעקש שאני אוריד את האוזניות, שלף קרן איל חלולה וניסה בכל כוחו לשכנע אותי "כדאי לך!" "אתה תוקע, הרבה {בשופר}?" לטובתי יצויין שעל האף הסלידה, שכבר הוזכרה, הבוז והגיחוך, הצלחתי לשמור על פנים חביבות ולהסרב בנימוס לניסיוותיו של הפינגויין לדחוף לידי את פיסת האיל. כשמשחק הדוס הטוב והוס הרע לא עבד זנחה הפינגוינית את הכפפות ועברה לגישה לא כל כך דתית, היא חטפה את השופר מידי בעלה דחפה לי אותו לפנים ואמרה "אתה לא יודע לתקוע בשופר" *הינון מצידי* "תראה לי" כעט כתמים סגולים החלו להתפשט על פניה החזרזיריות. נראה היה שהגיע הזמן להיות מעט ספיצי יותר בנוגע ליחסי לדת "זה לא מענין אותי, עכשיו ברשותך, אני באמצע משהו חשוב" (ואני מצביע על הספר שלי לעתיד ביד אחת וביד השניה מחזיר את האוזניות על אוזניי במיומנות על מנת שלא לשמוע את תשובתה) את כל מה שהיא אמרה אחר כך לא שמעתי, אבל נראה שהיה לה הרבה מה להגיד, לאחר מכן היא גררה את דוסה להתיעצות קטנה עם מי ששלח אותם אליי, והם חזרו, הפינגויין מצידי האחד ואשת הפינגויין מצידי השני, הוא שלף את השופר ליד האוזן שלי והניס אותו לפה ובאותו רגע נשמעה צפירה ורוב האנשים שחיכו לרכבת נעמדו במקום, ככה זה כשאתה חי במדינה אם 4 צפירות בשנה. היות השופר היה ליד אוזני השמאלית למשך דקה אחת יהווה אפילו הצליח להפריע לי. אבל הצפירה נגמרה, אנשים חזרו לשבת ואני ברחתי לאחד הספספלים היותר מרוחקים ושקעתי חזרה לספרי.
כשידרדתי בחיפה לעומת זאת הצלחתי גיליתי שלא רק שאין לי מושג לאן ללכת, אלא גם שאין לי שום דרך לגלות והאופציה היחידה שעומדת לרשותי זה לחפש חבורה של פריקונים על חוף הים, אבל זה בפעם הבה (אגב, בנוגע לניסיון החטיפה של האקסית שלי - ברגע שלחצתי על שמור - כל המחשב נתקע והפוסט פשוט הלך לעולמו, נראה שטוב בכך.)
אה וכמעט שכחתי:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
