 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 10/2005
טרמפיסטים ערומים
בימים טובי וירוקים מאלו עבדכם הנאמן, היה משועמם. מיותר לציין שזהו מצבי הטבעי אך לרוב, יצר הפאדלות שלי גובר על התיגר שמציב לו השעמום וזאת, על ידי בטלה מוחלטת בזמן השיעמום, אילו הייתי טורך לכתוב בכל פעם שמשעמם לי וודאי הייתי מצליח לשלש את כמות הפוסטים של השנתיים האחרונות במהלך שבוע, שוב, מזל שאני פדאלה, אבל זה, מסיפור אחר.
היה זה יום שני שכוח אל כמו כל יום שני אחר בזמן האחרון, שכמו יום שני שלפני ויום שני שאחריו התחיל במשמרת בעבודה, שהייתה משעמת במיוחד, חוץ מהעובדה השולית שבאותו יום קבעתי לצאת עם מישהי, סביר להניח שדבר מהדברים שהתרחשו אחר כך לא היה מתרחש, גם באותו היום וגם בימים אחריהם. למי שהדברים נראים קצת לא ברורים. זה בסדר, זה לא רק אצלכם.
איפה הייתי? אה, בדיוק קבעתי להיפגש עם מישהי בשם הנדסאית, ביום החמישי באותו השבוע,לצורך דייט ביזארי - שופינג, אולי היא חכמה להחריד, אבל היא שגתה כשחשבה שתוכל להשיג בגדים במידה שלי בקלות ולאור העובדה שהיא הייתה אדם די מרשים, כלומר שילוב נדיר של סקס אפיל ואינטלגציה, החלטתי שאתן לה הזדמנות לגרור אותי לחנויות בגדים. הייתי שמח לתת לה עוד כמה דברים, אבל זה כבר פוסט אחר. נחזור לאותו יום שני שפתום לא ממש היה לי חשק לחזור הביתה, וישנתי כל ךכ מעט בתקופה ההיא שהייתי במצב כפית בערך כל הזמן. השעה התקרבה לשעה תשע בערב, "מענין מה אפשר לעשות כשממממממממממש משעמם לך" אדם רגיל היה תם הולך לפאב או משהו, אבל בכמה וכמה הזדצמויות כבר הכחתי שאיני אדם רגיל ולכן אחרי חמש דקות מוחי המעוות ענה כ כך בפתאומיות שסובבתי את ראשי בניסיון להבין מי דיבר "ניקח את כוננית, ניסע איתה לחיפה, ונחזור ברכבת בשלוש בלילה, כמו שהבטת לה לפני שנה". לאור העובדה שהשעה הייתה תשע וחצי בערב, לא היה לי שמץ של מושג האם כוננית עובדת ובארנק הקרוע שלי הסתובבו שבעה שקלים בלבד, ללא ספק שזה היה הרעיון הכי גרוע שיכולתי לחשוב עליו, וזאת בדיוק הסיבה ששניות אחי זה כבר שוחחתי עם כוננית והסברתי לה שהיא באה איתי לחיפה מיד כשאני מגיע לתל אביב.
כוננית, כצפוי ניסתה להיות רציונלית (למה אנשים מתעקשים לעשות לי את זה?) ושאלה מה נעשה בחיפה. אני חייב להודות שלא ממש חשבתי על זה לפני זה, בעיקר התרכזתי בזה שאנחנו נגיע לחיפה ונחזור בלילה. בהמך אגב, יסתבר שהגעה אכן הייתה יותר בעייתית מההימצאות שם. "נלך לסרט" המשכתי בקו הדברים הכי_פחות_מתאימים. נראה שההצעה לנסוע שעה לחיפה לראות סרט של שעה וחצי ולחכות עוד שעתיים לרכבת הייתה מטופשת וחסרת תכלית מספיק כדי לשכנע את כוננית להסכים, אבל, אבל, אבל... קודם צריך ללכת לבקר את בעלת הביתה החדשה שלה - אישה שלוקחת אותי ואת כוננית יחד ברמת המוזרות שלה.
כדי להגיע לביתה של המשוגעת, AKA בעלת הבית של כוננית היה צורך להגיע מרכבת מרכז (ששוכנת על רחוב אורלוזורוב) למשכנע הביזארי, שגם הוא נמצא על רחוב אורלוזורוב. אכן, לא נפלה כאן טעות, שתי הנקודות הן היעד והן המוצא נמצאו על אוו הרחוב, ונראה כמו משימה קלה כל כך - עד שלא מכניסים לקו הישר שלושה גורמים: את כוננית, אותי, ואת העובדה ששתי הנקודות נמצאות בתל אביב. פירוש הדבר היה כמובן לסוע שלושת רבעי שעה באוטובוס ואז לחזור חצי שעה ברגל. לעבור את כל המרחק ברגל אגב, היה לוקח בדיוק חצי מזמן הגעה שלנו בפעול, אך בכל זאת הגענו אל ביתה של המשוגעת בעשר הביקור היה מכאיב למדי הות וכל דבר בבניין היה בנוי לאנשים שהפסיקו לגדול בגיל עשר. כמה דקות אצל המשוגעת ונדמה שסוף סוף היינו בדרכינו לחיפה כשכוננית קבעה שהיא הולכת לאכול לזניה. מה שהיה נפלא בקשר שלי עם כוננית הוא שבכל השנתיים שהיינו ידידים לא ממש טרחנו לשאול אחד את השני מה הוא רוצה אלא פשוט נהגנו להחליט באופן חד צדדי - אני החלטתי שנוסעים לחיפה והיא הסכימה כך שלא היה לי זכות להטיל וטו על הלזניה שלה, במקום זה הטלתי את המלחיה שהייתה לנו על השולחן. יאסו!. הלזניה אומנם הייתה נוראה טעימה, אבל לנו הייתה רכבת לתפוס ולכן אכלנו הי מהר שיכולנו ורצנו חזרה לרכבת מרכז. בזמן שרצנו, גל האוטובוס שמגיעים לשם, עברו בזה אחר זה. לבסוף עלינו על אוטובוס. למעשה כשעלינו כבר ידענו שאנחנו נפספס את הרכבת ועל כן, נפספס גם את הסרט שרצינו לראות בחיפה ולכן נלצנו להגות תוכנית אחרת.
כשדברים יוצאים פעם אחת משליטה (אם אפשר לקרוא ככה ל: "בואי-נתפוס-רכבת-לחיפה-נראה-סרט-ונחזור") זה אף לא משתפר. ובטח לא כשאני ויעל הם הוגי התוכנית. כך ישבנו לנו באוטובוס שאגב, לא לקח שלא אותנו לתחנת הרכבת אלא גם הועיל להוריד אותנו בקיבינמט שגם אחרי שלוש שנים של מגורים באזור הבזה לא ידעתי שקיים. "אז מה נעשה בחיפה?" שאלה שוב כוננית, עכשיו כשהקולנוע כבר ירד מהפרק. "נלך לים!" הצעתי, על אף שאני לא חובב רחצה לילית או בכלל. "אבל אין לי בגד(-)ים" היא ניסתה שוב להיות שפויה, דבר שהיום כבר הוכיח את עצמו פעם אחת כלא יעיל, "אז נשחה בערום" אמרתי בצחוק, אבל כבר היה מאוחר מדי.
"אנחנו צריכים מגבות. אחרת לא שוחים, ואם לא שוחים, לא נוסעים לחיפה" כוננית קבעה
"נמא קיוסק. בקיוסקים תמיד יש מגבות" עניתי וגררתי אותה לסופר של דוסים שבדיוק תיכננו לסגור (השעה הייתה 11 בלילה) לחנות היו רק שני תחלפים למגבות גוף - מפות שולחן וספוג'ות. על אף שמפות השולחן מאוד קסמו לי, כוננית לא השתכנעה. לבסוף רצנו לעזראילי (אחרי שני ניסיונות כושלים עם אוטובוס כבר הלכנו ברגל) לא ברור איך אבל החנות הייתה פתוחה והיו שם מגבות שהתאימו לרוחינו. עם שקית עם שתי מגבות עשינו את דרכינו לעבור תחנת הרכבת, למעשה הייתי מאוד מופתע שהצלחנו להגיע בזמן לרכבת. ובצדק.
בזמן שקניתי לעצמי כרטיס לרכבת כוניית הסתבכה בחיפוש אחרי כרטיס האשראי שלה, שמסתבר שנחטף בשלב מוקדם יותר הערב במסעדת הלזניה.השעה התקרבה לחצות וכרגע עברה הרכבת האחרונה לחיפה, כוננית הייתה בהיסטריה, ואני חשבתי מה עוד לא השתבש? בשלב הזה הגיע האוטובוס שלקח אותנו לקיבינמט מקודם, מסתבר שאחרי שהוא נוסע לקיבינימט, הוא עובר בעזריאלי, כך היינו יכולים לגלות שעה מוגדם יותר את מקרה החטיפה החמור ואולי להספיק להגיע בחיפה. אבל ניחא, נסענו באוטובוס וניסינו להתקשר למקום של הלזניה ולשאול אותם הם פיסת הפלסטיק שם, אבל ל144 לא היה את המספר שלהם. ניסינו לברר עד מתי יש אוטובוסים לחיפה, אבל בדיוק באותו לילה השירות אגד היה מושבת. מישהו כנראה לא רוצה שנגיע לחיפה אמרתי לעצמי כשהקיביניבוס מצא עוד מקום חדש בתל אביב שמנותק מהייקום וחליט לפנות שם.
בחצות כבר היו בידינו שתי פיסות פלסטיק - הכרטיס שלה וברכה של ברסלב שהיא לקחה מהחנות של הלזניה מרוב אושר שתי מגבות,כרטיס רכבת לחיפה ושום כלי תחבורה ציבורית שמגיע לשם. הדבר היחידי שנראה לי הגיוני בכל המצב הזה שיהווה ממש אבל ממש דפק אותנו, וגם אחרי שסיים את עבודתו השאיר לנו את הכרטיס בדמות ברכת הדרך עם הזה של ברסלב.
well, זו הייתה בדיוק הסיבה שהחלטתי שאני מגיע לחיפה. למרות שבשלב זה הייתי עייף רצח וכל הספונטניות כבר מזמן נשחקה.
"אנחנו הולכים לתפוס טרמפים לחיפה" הודעתי לכוננית. לאור העובדה שלא היא ולא אני טרמפסטים ואין לנו ממש רשיון, החלטנו לתפוס טרמפים לחיפה מיציאה לאיילון צפון של ר"ג. לטובת אלה כמונו שלא מבינים את הבעתיות של המצב אני אסביר: איילון לא מגיע לחיפה, מי שמגיע לשם בערך זה דרך נמיד, בצד השני של הרכבת. ב) אם כבר איילון צפון, מחלף ביאליק זו היציאה הכי שוממת מבין כל המחלפים, ובאחד וחצי בלילה במיוחד. אבל זו רק הטעות הראשונה מבין רבות שעשינו. האותו הרבעי שעצר לנו היו מספיק נחמדים כדי להסביר לנו שאנחנו במקום הלא נכון ולקחו אותנו למחליף הסירה, משם היה לנו טרמפ לווינגייט משם בערך לא היה לנו טרמפ במשך חצי שעה. עד שנמצא איזה ערבי נחמד שהוריד אותנו בחדרה שזה אומנם חתיכת חור, אבל זה עדיין יותר טוב מאשר ווינגייט. עד לאותו לילה לא הייתי מאמין שקיים חור יותר גדול מחדרה, חוץ מכמה ישובים באזור שמוטב לא להיזכר בהם.
הבהרה: אני די שמאלני . איך זה קשרו פתאום? הטרמפ הרבעיי והאחרון שלנו - הזה מחדרה היה איש מענין מאוד עם אותו מאוד מאוד יקר שדומני שהסיבה היחידה שעצר לנו היה כדי שיוכל להשוויץ באותו החדש שלו, אבל היי! לקבל טרמפ מחדרה ועוד באותו שהרשים אפילו אותי (ואני לא ממש מתלהב ממכוניות) מה הכפת לי שהוא משוויץ? שישוויץ מתל אביב :) פרט נוסף בנוגע לזהות של הנהג הוא שהוא ערבי. לי זה לא ממש הזיז והואלא ממש היה צריך לפתוח את הפה כדי שנגלה את זה, אבל הוא השטדל לשמור את זה בסוד, כדי לא לגרום לנו אי נעימות. כחלק משיחת החולין שאלתי אותו איפה הוא גר ואז הוא בישר לנו "אני ערבי". טוב בשלוש בלילה זה גרם לי לפרץ צחוק מטורף. כך או כך, ובהפתעה מסויימת הוא אכן לקח אותנו לחיפה. כוננית ואני אכן התרחצנו בערום.
יותר נכון - נכנסנו למים ואז באו אנשים והתחילו לנופף לנו, אז למשך 45 דקות היינו תקועים בים ולא יכולנו לצאת כיהם ישבו על החוף והיינו בטוחים שהם יראו אותנו. לבסוף אחרי שהתחלנו להזכיר צימוקים במימדים ענקיים החלטנו לרוץ לחוף, התלבשנו, ולבושים גמריעברנו לי ד אותם האנשים שפחדנו מהם וגילינו שהם עסוקים בדברים מענינים בהרבה מאשר להסתכל על שני חולי נפש ששמתרחצים 4 בלילה.
הדרך חזרה הביתה הייתה "נורמלית" הרבה יותר, השילוב של המוני אנשים שנוסעים לנמל תעופה (הסיבה שיש רכבות בללה) עם כוננית ואנכי, עם שיער רטוב ותיק צנוע בהחלט היה משעשע. אהה ועוד משהו קטן: בחיים על תוכלו את הצ'יפס של רכבת מרכז! פעם הוא היה טעים והייתי אוכל אותו לפחות פעם בשבוע אבל עכשיו הרסו אותו ויש לו טעם של קרטון מחומם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
