 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 11/2005
ישר | למטה
לאט לאט מילא הגשם את כל החורים שבו והמעט שנשאר על מנת להשלים את המצב עשה האוויר, ספוג ריח הגשם אשר נכנס לתוכו בלי לבקש רשות ובלי להתחשב במצבו.
רק לפני מספר רגעים היה שרוע על המדרכה באפיסת כוחות, נראה שאחרי כל כך הרבה זמן של מאבק, החושך מחוץ לחלון היה הדבר ששבר אותו.
השעה הייתה רק 4 אחרי הצהריים אך העננים הכבדים אשר כיסו את השמיים נתנו תחושה של שבע או שמונה בערב. הוא הדליק סיגריה על החלון אחרי ששוב רב איתה והתבונן באנשים הקטנים שעוברים שבע קומות תחתיו, בו זמנית היה גבוה מתחתיהם ונמוך מתחתם, אלהים של עצמו וגם השד שרודף אותו כבר עשר שנים. היא שכבה במיטה, הוא התבונן לסירוגין בשמכה אשר רטטה תחת התקפי הבכי שלה ובשמיים האפורים, עד שלא יכל עוד, לקח את הדברים שלו ויצא מהבית, בלי לקחת את המעיל, עם החולצה הקצרה שאיתה ישן עד לפני כמה שעות, אותה חולצה שהייתה ספוגה בריח שלה מאתמול בלילה, עם מכנס דק וקרוע למחצה, מצא את עצמו פתאום בגן הסמוך לביתם, שוכב על הדשא ונותן לגשם לשטוף אותו לא ברור כמה זמן עבר, אבל נדמה שכל האנשים נעלמו מרגע שיצא מהבנין וכעט, כשפקח את עיניו עדיין לא היה להם זכר. זה היה רק הוא, ספוג במים עד שד עיצמתיו, שיכור מאוויר. השמיים לא התבהרו אף לא במעט ייתכן שעברו שעות ויתכן שעברו דקות. כל זה לא שינה פתאום מאום. הוא התרומם על רגליו, עכשיו הוא מוכן ויש רק כמה סידורים אחרונים.
לא היה איש מסביב, לא מכוניות וכשהגיע לבנין המעלית חיכתה לו, היא לא הייתה בבית. הכל היה על פי הזמנה, טוב יותר ממה שאפילו הוא יכל לתכנן את זה. אחרי שקפא בחוץ מקלחת חמה הייתה הכרחית להמשך התכנית ואחרי חצי שעה באמבטיה הוא התחמם ונרגע די הצורך על מנת להמשיך. כל תיכננו בחודשים האחרונים הגיעו לקיצם, כל רגע שעבר היה ספונטני ומתוכנן כקפידה כאחד וכל הנסיבות רק עזרו לו להתמקד בדברים שנותרו לו. אחרי המקלחת הוא התיישב על שולחן המטבח ורשם את כל המכתב הזה, לא כדי להסביר ולא כדי להתנצל אלא כדי לתת לה את ברכת הדרך, המכתב הזה מתאר הכל והוא כבר יוד'עשכולם יקראו אותו אבל הוא רק בשבילה, בשביל שלא תרטית יותר את המיטה בהתקפי בכי ובשביל שהוא לא לא יצא יותר במיואש וחסר אונים למרפסת כמעט בכל פעם שהם ביחד.
הוא אהב אותה יותר מהחיים, וידעה שגם היא מסמפטת אותו עד כאב, אבל למעשה הם מעולם לא ממש הסתדרו, ורק האהבה גרמה להם להמשיך ולנסות פעם אחר פעם במשך שנה. הוא ידע את זה וראה בעינייה בכל פעם שהם השלימו שאי שם בתוכה גם היא ידעה שלא יצמח מזה אלא כאב, אבל פעם אחר פעם, התקף אחרי מריבה, הם השלימו אחד בשביל השני ומרוב אהבה בנו לעצמם כלוב של כאב. החיוכים כבר נאלמו וכל רגע של הפוגה היה להם לרגע של חופשה וזמן איכות. אבל זה היה רק האמת המשוטפת שלהם, וזו, הייתה חצי אמת. החצי השני, החצי שהיא בכלל לא הכירה היה החצי שבו שהבין שביחד אין להם עתיד, והם לא יוכלו לצאת מתוך בועת העינויים שלהם, החצי שידע כבר מההתחלה שהיא תהיה האחרונה, עקב מדד וחישב בחודשים האחרונים את כל האפשרויות וכמו שחקן שח מקצועי, בצורה שקטה רגוע וחבויה להחלוטין מצא את הצעד הנכון ביותר, שאפליו שנדמה בהתחלה לא הגיוני הוא תחילתה של שרשרת אירועים אשר יהפכו הכל ליותר טוב. החצי הזה, שעכשיו נהיה שלם יותר ויותר בכל מילה שנכתבת.
זה יראה כמו סוף, במיוחד שלטוב או לרע, הוא היה כל עולמה בזמן האחרון והיא הייתה קשורה אליו לא פחות ממה שהוא היה מחובר אליה. הוא ידעה בכל רגע נתצון מה היא חושבת, מה היא מרגישה ומה תהיה הבעת הפנים שלה, היא, כמהו ידע מראש שהם הולכים לריב וידעה שהיא עומדת לבכות והוא עומד לעשן שוב במרפסת כדי להירגע, הוא הניח שהיא כבר הבינה מה הוא מתגבש לו בראש מאז שהיא הפילה וזה, עשה עוד יותר עצבנית והם רבו עוד יותר, אבל, היא לא ידעה מתי, וזה היה הקלף החזק שלו, התזמון.
המחשבה שהוא מונע אותו ממנה לו נתנה לו מנוח, מצד שני, היא אמרה פעם שהם בחיים לא יוכלו להיפרד, וזה היה נכון, פשוט כי האהבה שלהם לא נתנה להם להתרחק ליותר מיום יומיים בלי לעורר חשק אז לחזור ולנסות שוב. ושוב ושוב. על כן, היה ברור למדי שמשהו צריך לקרות, ולא להזיז איזה פרש או סוס, היה צריך להקריב. והוא החליט להקריב את המלכה. תכלס, מבין שניהם, היא זו שהיה לה עתיד, הוא, הרבה לפני שפגש אותה כבר ידע שלא יזדקן, בין אם זה יהיה הוא עצמו שיחתוך או שהסרטן יאכל אותו חי, יהיה משהו שיעשה את עבודה ועכשיו, אחרי שהרגיש את כל מה שהרגיש איתה ובגלל שהרגיש את כל מה שהרגיש איתה נראה לו נכון ללכת, לפרוש בשיא ולתת לה להמשיך. זו הסיבה שהוא רושם את כל זה - כי עכשיו הזמן שהם יפרדו, ולא זו לא תהיה פרידה עצובה, למרות שהם רבו לפני כמה שעות, זו תהיה הפרידה הכי מאושרת שיכולה להיות להם. הוא רושם לה עוד ועוד כדי שהיא תבין -
הוא נתן כל מה שיכל לתת בעולם הזה, ואפילו יותר, הוא הבטיח לעצמו שיחיה כל עוד יגרום אושר ואחרי שהוא נתן וקיבל כל כך הרבה אהבה אין סיבה שימשיך וימשוך את זה, כשנודע לו שהיא בהריון זה היה מלחיץ כי זה היה הופך את המשך לעובדה מוגמרת, אבל כשהיא הפילה נסללה הדרך להתגשמות העצמית שלו, הוא נשאר רק עוד קצת כדי לסגור את כל הקצוות
עליה להמשיך וללכת, הוא מרגיש את עצמו בעיניה ובלבה אבל היא צריכה למצוא שם את השארף את העולם הנפלא שרק מחכה לה שתפתח את עצמה אליו, זה לא איתם אבל תמניד ישאר להם כל הרגדש הזה שלהם וזה דבר שהיא צריכה להתגאות בעצמה לגביו, ואחרי כמה זמן, כשהיא תרגיש מוכנה היא מוכרחה לקחת את כל האהבה שלה ולהיות מוכנה לתת אותה למישהו אחר, להפוך מישהו אחר למאושר, מישהו שרארוי לזה ושיודע איך להתמודד עם זה. כאמור, המכתב הזה אינו פרידה, אלא ברכת דרך. כי איפה שהם נעמרו אפשר להמשיך ולגדול, רק צריך אדם מתאים וכמו שהיא מצאה אותו, היא תמצא מישהו מתאים באמת, העיקר שלא תדאג ושלא תטבע בביצה הזו של רחמים עצמיים וחוסר אונים!
כך מקרב המכתב לקיצור והאופריה של הגשם מתחילה להתפוגג. נשארו לו שורות אחרונות על הדף. הוא התלבש ויצא מהבית, המעלית חיכתה לו בקומה, אבל כשירד חזרה המולת הרחוב חזרה והכתה בפניו ובאוזניו, הוא צעד ברחוב בשלווה, והכל הלך בהילוך מהיר נגד הכיוון שלו. צעד אחר צעדש הוא התקרב לגשר של ההתחלה החדשה שלו, כאב לו להיפרד אבל שמח על שמשאיר אותה פנויה ובאמת שהיא תהיה בסדר. עד שהגיע לגשר בשמיים נשברו קרניים של שמש שוקעת ומבין כל העננים העווים נדמה היה שכל השמיים שוקעים יחד איתו. הוא נעמד במקום שסימן בעיני רוחו על קצה הגשר פרס ידיים ונתן לעצמו את מלאו הנאה מהרגעים האחרונים שלו, הכל היה שם, השמיים ריח הגשם, הקור של תחילת החורף, ההמולה מתחת, אנשים שממהרים לאושר שלהם והגשר הריק מאדם. בחייו לא היה מאושר כמו עכשו, זה כל מה שציפה לו ומעבר לכך. מושלם מכדי להטות את הגוף קדימה מושלם מכדי לחזור הביתה ולא לסיים את המכתב לעולם. באותו רגע הוא לא האמין למראה עיניו - כשהאוטובוס הכחול הגדול פתאום התקרב לתחנה שהייתה מאחורי גבו כמו עמד בבחינה נוקשה וברגע האחרון המלאך עוצר את ידו מלרצוח ועכשיו יש לו שתי דרכים חדשות: ישר למטה.
ometimes there's a time you must say goodbye
Though it hurts you must learn to try
I know I've got to let you go
But I know anywhere you go
You'll never be far
'Cause like the light of a bright star
You'll keep shining in my life
You're gonna be right
Here in my heart
That's where you'll be
You'll be with me
Here in my heart
No distance can keep us apart
Long as you're here in my heart
Won't be any tears falling from these eyes
'Cause when love's true love never dies
It stays alive forever
Time can't take away what love we had
I will remember our time together
You might think our time is through
But I'll still have you
Here in my heart
That's where you'll be
You'll be with me
Here in my heart
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
