על השולחן,

אז ככה- אומנם חשבתי שיהיה לי זמן להשלים פוסטים ושעות שינה - לא.

כל אחר הצהריים בילתי בתכנון לוגיסטים (יאנו הסעות לרוקי) ובסוף מבת ים יוצאים 3 רוקיסטים! אני גא בעצמי.

כמה מילים על מה שקורה בימים האחרונים - חופש מבית הספר = עומס אצלי. הייתי שוקע לתוך הרהורים אודות עד כמה החופד סה טוב כי ככה יש לכלום הזדמנות להיפגש בלי לתאם יותר מדי - אבל לא אעשה את זה בפות הזה

הייתי גם מדבר על ידידה שקפצה מעזריאלי (ולא שרדה, לאלה שישאלו) אבל גם על זה לא ממש בא לי להרחים בפות_קדם_רוקי.

הייתי גם מרחיב על השלישית, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה יתר מדי. אבל בכל זאת ארחיב.

אני שונא. קשה לי להגיד מה בדיוק, אבל אני שונא את עצמי מתאהב. קודם כל - אני לא מתאהב באנשים שלא קרובים אלי נפשית - כאלה שהכי חבל לי לאבד לתור ידידים, ואם כבר להתאהב אז אני גם נייה נורא טיפשי ועושה כל מיני שויות (בעיקר מדברכותב הרבה יותר מדי) השלב השלישי הוא זה שלמעשה מכניס אותי למעגל הניכור המוכר - אני שונא את עצמי כשאני מתאהב, ואז אני שונא את עצמי על זה שאני שונא את עצמי ואני שונא גם את זה וכו' וכו'. ומה יוצא מכל הסיפור הזה? פעם אחר פעם אני מאבד עוד אדם קרוב אלי.

במסיסיידר ישבנו אני וידדה שלי (זו שפגשתי בסנטר ואמרה לי שוירה בסביבה - ראו פוסט קדם יומולדת) ישבנו לנו באיזה מקום שקט ונידח ודיברנו על כמה שידידות הכי טוב - הכי קל להרוס על ידי התקרבות יתר פיזית - מה שאני מגדיר כ"מתח מיני" וכמה שאחרי ששני ידידים טובים עושים איזה משהו  -הם לא מסוגלים להסתכל אחד לשני בעיניים. "אנשים משתנים כשאהבה מעוורת אותם" אמרתי בכובד ראש ובאמת האמנתי את זה, אבל איך אומרם בבולגרית - "על גבו של האחר 100 מכות הן אבק מאזניים" עד שזה לא קרה לי - לא הבנתי את גודל הדבר.

הערה: אני סוטה מעט מהנושא, ניתן לדלג על קטע הזה:עוד סוגייה קשה היא נושא האנונימיות בבלוג - מעט אנשים יודעים י אני (יחסית לכל הקוראים) אבל כשמתרחשים אירועים בהם מעורבים אנשים שקוראים את הבלוג -אני מוצא איזשהו מחסום בכתיבה עליהם- כשאני קורא את זה אחר כך זה נשמע לי כאילו אני כותב את זה במיוחד כדי שהם יקראו את זה או שאני פתאום מתחיל להיות נורא לחוץ מהניסוח כי הם יקראו ואלי יבינו לא נכון, אבל עכשיו אינ משנה את זה: אניאכתוב כמו שאני רוצה לכתוב אבל אוסיף הערה מיוחדת לאדם שאליו הקטע הבא וההבאים מיוחסים

ג'יין , אם את קוראת את השורות הללו, אני מבקש להפנות את תשומת ליבך לעובדה שמעכשיו הרבה מהקטעים בבלוג יתייחסו אלייך ולכן תשקלי עם עצמך האם את באמת רוצה לקרוא אותם.

השלישית - הכל התחיל ממפגש ישראבלוג, שם איכשהו הכרנו, הייתי בבלוג שלה כמה ימים מוקדם יותר. ההיכרות שלי איתה ממש הזכירה לי את הראשונה, היא גם ממש דומה לה, כל כך הרבה שזה מטריד אותי, אבל לאט לאט... בסוף מבצע כובע החלפנו פרטים (מספרי ICQ)  אוז היו לנו כמה שיחות קצרצרות בהם אני מיהרתי לעבודה, עד שהיה ערב אחד, שפשוט התחלנו לדבר, והשיחה גלשה לשיחה שאני לפחות מגדיר כאישית מאוד, ושוב , כל אותם סימנים מוכרים של הראשונה והשניה - שיחות עמוקות, בהם אני פשוט מדבר - בלי לחשוב על להסתיר, בלי להתבייש, שיחות בהם אני מספר דברים שאני לא אומר לאיש - פחדים, אמת ואבת וכל מיני דברים שהם לא נכתבים אפילו בבלוג. סיפור הדמיון לא נגמר כאן - מסתבר שהיו לנו סיפורם מאוד דומים, ובכלל הרגשתי שאינ מכיר אותה היטב כבר אחרי כמה דקות, וזו הרגשה מדהימה, זה הכניס אותי למעין אופוריה של אושר. אחרי כמה ימים נפגשנו במסיבת רוקי - אפילו שזה היה מאוד לא ברור אבל לבסוף היא ארה שהיא באה, אז נכנסתי טיפה ללחץ - י הבטחתי לה כרטיס ב35 ונתתי את הקופון לידיד אחר ששכנעתי לבוא (כי חשבתי שהיא לא באה) אבל לבסוף הצלחתי להשיג עוד אחד כזה. ואז התחילה ההמתנה- היא איחרה די הרבה, אבל היה בזה גם מתח וסקרנות רבה - כל כך לא יה לי מושג מה הולך לקראות כשהיא תבוא שזה אפילו שיעשע אותי, אולי כי זה היה נטול כל התהיות ההולכות וחוזרות של מה יקרה ומה יהיה ומה עכשיו ומה קרה וכו'... לא יה זמן לזה - שפוט ידעתי שהיא באה ונורא שחתי כי רציתי לפגוש אותה.

ואז היא באה. אפילו כשאני נזכר בזה אני מחייך אוזן לאוזן. כי בפעם הראשונה מהרבה זמן - בערך מאז שכל הסיפור עם וירה התפוץ הייתי באושר ככה סתם, כי חבר טוב (או חברה טובה) שלי הגיע. ואז איכשהו הרגשתי מה הולך לקרות - אולי זה היה תסריט מוכר או סתם תחושת בטן, אבל מהחיבוק הראשון הבנתי שאת הערב אנחנו נבלה אחד ליד השני. לא ידעתי האם נתחבק או לא (בעצם שיערתי) ואז לראשונה אמרתי לעצמי "מעניין האם נתנשק"עצמי אמר לי לא לדאוג מזה כי עכיו זה לא חשוב. אני, כמובן הסכמתי עם עצמי כי באותו רגע הכלל היה פשוט כל כך נהדר, החזקנו ידיים והתחבקנו וזה פשוט היה מושלם, ככה אני ועצמי חשבנו, אחרי זה גם קיבלתי תשובה לשאלתי הקודמת (חיובית)וגילתי שעכשיו המצב באמת מושלם - הייתי במקם שטוב ל, עם אנשים שטוב לי איתם, ואם מישהי שהכי טוב לי איתה.אבל כמו שנאמר good things are not to last (או משהו, בתירגום שלי : "דברים טובים לא נועדו להימשך לאורך זמן") כך גם דברין מושלמים - הטרמפ שלה הביע ממש מוקדם ואמר שעליהם ללכת, ואני נשארתי לבד, עם התהיות שלי, אחרי זה התעוררו הפחדים כל הדברים שאני שונא כשהם קוראים לי - אני מתחיל לחשוב מה השלכות של מה שקרה, ומה יקרה מעכשיו. כל אותם תהיות מטומטמות של קשרים רומנטיים, איכשהו מעל הכל - לא רציתי שהקשר החדש הזה יהרס- אני לא מדבר על החיבוקים ואלה - אותם ברור שאי לא רוצה לאבד, אני מדבר על האדם שהכנסתי כל כך עמוק לתוכי וראה אותי כמו שאפילו וירה או ענת לא ראו ובטח שלא בשיחה הראשונה שלנו. אני חושב שבעיקר הפחד שלט באותו זמן - תהיתי מה יהיה NEXT, במיוחד לאור העובדה שהיא באה לישון אצלי וכו'... בסוף השינה התבטלה כי היא השיגה טרמפ מהבית שלה - ואמת היא שחשתי הקלה די רצינית אחרי זה. אבל כמו שהזכרתי מקודם - יש דברים קטנים שפשוט  הורסים את הידידות אחרי זה ניסנו לדבר באיציק (ICQ) וזה התחיל ישר במשהו בסגנון של "אני לא רוצ שדברים יהרסו את הידידות לנו" והיא בתגובה "איזה דברים? אהה כן. הממ..." ואחרי זה כתבתי לה הודעה די ארוכה שבה אני מסביר לך איך בדיוק אני מרגיש (שאני מבולבל, ואני פוחד להרוס את הידידות שלנו ושהיא {הידידות} חשובה לי יותר מכל) . והיא לא הגיבה להודעה הזו. אז חשבתי שהיא פשוט הדחיקה, וזה גרם לי להרגיש די רע, אבל היום היו לנו כמה שיחות שבאיסיקיו שבהם היא פשוט לא קיבלה את ההודעות שלי - אז יכול להיותשגם הפעם זה היה ככה. זה משהו שאני חייב לברר כ זה חשוב לי.אני אשאל אותה היום ברוקי.

זה בערך המצב נכון לעכשיו איתה, אני פשוט כל כך לא יודע שזה מעצבן אותי. פעם כתבתי שכל מה שאני שונא בקשרים מונוגמיים זה התלות הגמורה בצד השני, עככשיו נאי מבין שזה לא קשור לקשר אלא למה שאתה מרגיש לכלפי הבן אדם ולכה שהוא חשוב לך. ומה לעשות - אני דפוק - אני נקשר לאנשים מסויים בשנייה ואחרי זה מאוד כואב לי לאבד אותם, ואז אני מתחיל עוד ועוד סיבות שבגלל ן אני דפוק- אני אוטומתית קובר את המצב - לא מניח שיכול להיות שיהיה בסדר, אי מכאיב לעצמי ועוד ועוד.

אבל עלי לטוס לרוקי עכשיו. פוסט רוקי, תמונות מהמסיבה באזימות ואנכי עם שיער קצר - בקרוב.