על השולחן,

"בכל אותן השנים שאתה ישבת בבית בחושך והכרחת את עצמך לא לבכות, אני יצאתי כל ערב וזיינתי וזיינתי עד שאיבדתי את הספירה... אתה חושב שזה עשה אותי מאושרת יותר ממך?"

מוזר איך הכל השתנה ביעף, מקום מגורים חדש, חיים חדשים, אולי זה נשמע כמו מבוא למשהו מאושר יותר, לרמה אחרת בלי בדידות מרה ושקט מקולל ולעמים זה אפילו היה נכון, אבל כל כך הרבה לחץ עומס, תשישות ימים שלמים עם כמה שעתיים שינה כמו שנה של חיים רגילים נדחסה בשבועיים האחרונים, ואני לא יודע מאיפה להתחיל, נורא קשה לכתוב כאשר אני רק מעורב, כאשר מדובר בחיים של עוד כמה אנשים, לא נראה נכון לספר כאן את מה שקורה, לרשום את מה שקרה, בסופו של דבר דברים נרשמים כא על מנת להיזכר ולא נראה שיש סיכוי שאשכח את השבוע האחרון.

אבל עכשיו, אחרי שכל האבק התחיל לשוקע אני מעריך מאוד את הסופ"ש השקט (פחות או יותר) הצפוי לי עד יום ראשון בבוקר כאשר יהיה צורך לחזור ולהתמודד עם כל הלחץ הקשור לטכניון וסביבתו, בשבוע הבא אצטרך למצוא לעצמי עבודה חדשה (בחיפה) ולסדר עוד כמה דברים בראש ומחוצה לו.

חתכתי קצת את הידיים. זה כבר לא אותו דבר, לא נותן את אותו הסיפוק שזה היה נותן, אין לזה את אותה התועלת, במילים אחרות זה מיותר .

לקחתי מהספריה כמה מחזות של חנוך לוין. כמה מהקטעי הפרוזה שם מבריקים בהחלט. חבל שבקושי יש לי זמן לקרוא (לנוכח כמות שעות הנשינה שחסרות לי כל רבע שעה פנויה הופכת להרדמות חטופה).

אהה, והחלק הכי מעניין - אם הכל ילך כשורה - אני הולך להיות מורה במדינתצ ישראל בעוד כמה שנים  באמת! סימסטר הבא אני אמור כבר להתחיל לקחת קורסים פדגוגיים :)

(כמה נפלא העולם בלי אינטרנט, תנסו פעם)