על השולחן,

אוהב 1

חן, בקשר למה שדיברנו עליו בכניסה לרוקי (איזה יופי, כמו שאני תמיד אומר, אל תשכחי לקנות חלב!)

יש משהו שאת לא קולטת - את הפן האמיתי והכואב במה שאמרתי. לא שיקרתי כשאמרתי שאני צוחק - פשוט לא אמרתי על מי. האמת היא שצחקתי על עצמי. את מבינה/מאמינה, שאחרי כל הזמן שהעבר, בעייני היא תמיד תישאר הבייבי שלי, אדם שבכל רגע נתון אני יכול לעזוב למענו הכל, פשוט כדי להיות הכל. אולי את זוכרת בערך.אני עדיין אוהב אותה. זה לא משהו יחסי, זמני, ניתן לתשוש או פירוש, זה רגש מוחלט ומוצק שכבר הפסקתי לנסות להתמודד איתו. יחד עם זאת, לכל הזמן שעבר יש את הסימנים שלו, אני יודע אותה הרבה יותר טוב משידעתי אז (ואני לא מתכוון לפירוש התנ"כי של המושג) - ראיתי אותה באור שונה, אור אמיתי ורחוק ממה שאז ציירתי לעצמי, ודווקא בגלל העובדה שהרגש כלפיה לא דעך בעקבות זאת, אני מרשה לעצמי לומר דברים מסוייימים, כמו מה שהצעתי, שאצל אדם מהצד, עשויים איך לומר, להתקבל בהרמת גבה. מה שנאמר נאמר, נאמר קודם כל ואך ורק מתוך סרקזם מזוניסטי - קריא - בדיחה עצמית על כמה שבאמת (ובתמים) עדיין איכפת לי ממנה ואפילו אמירה כמו "נשאיר אותה כאן" גוררת להתפכות בכל בכל מדורי  הגיהנום של נפשי (הו! הדרמטיות!). רחוק למדי להיות מלבדר מישהו חוץ ממני, אה?

אוהב 2

אני לא יודע מה השתבש שם, זה היה אמור להיות סטוץ קטן ותמים, מעיין משחק אחרי לילה ללא שינה. אבל א משהו השתבש, לא רק אצלי, גם אמצה, ועכשיו זה מונוגמיה. אולי זה יהיה אפילו קשר רציני של ממש. והקטע המגוחך בכל הסיפור הזה הוא שאני אוהב אותה. לא אותה אהבה כמו הפסקה הקודמת, אבל אוהב, מתגעגע, לבב מפרפר, כל השיט הבנאלי הזה. וכל זה קרה מאוד מאוד מהר. מצד שני אין מפתיע כלל, בסך הכל עוד מופע של הנטייה הטבעית של להסתבך עם האנשים (נשים) הלא נכונים(ות). ועכשיו, אני צריך לבחור בין לא להיות קרוב (פיזית, אבל באיזשהו מקום זה גורר גם לחוסר קרבה נפשית) אליה, לבין לסיים איתה את הקשר ולחזור שוב לבדידות המקוללת/מבורכת שלי. צריך לבחוק קשר בקצב שונה מהקשרים הקודמים שלי (במובן הגרוע ביותר, קצב איטי ומלא מריבות) ולבין חוסר קשר בכלל. באיזזשהו מקום, כמו שהיא אמרה אתמול, כששאלתי אותה האם היא רוצה להיפרד - אתה כאן ואני . אחרי ולמרות כל הויכוחים והכעסים של השבוע האחרון, איש מאתנו לא נסוג אז נראה שלאחור אנחנו לא הולכים. הבעיה היא שהקשר שלנו זה בעיקר דברים שהם לא שליליים. אנחנו לא נפרדים (אבל לא מתקדמים) לא סטוץ (אבל לא קשר רציני) לא בטוחים ברגשות אחד של השני (אבל בטוחים שיש כאלה) אין לנו זמן ביחד (וגם לא רואים תקווה באופק). בקיצור, איכשהו במקום סתם משהו קטן, נהיה סיפור גדול, גדול אפילו בשביל ענק סגול (שחור) שיער.

המסכנה היחידה מכל מה שנאמר מעל שורה זו - אהבה זה דבר רע. עזבו אותכם מלאהוב, זה ממש כאב ראש  (וגם כאב בטן וחזה אם לוקחים פוסטינור2 ) בקיצור - רוב הזמן זה לא ממש שווה את זה.

זמן עצור - זמן קבור

בזמן האחרון שלי המחשב שלי שוכב חסר אינטרנט אי שם במועונות עזה שבטכניון. הזדמנות לעבור על עשרות הטקסטים שהצטברו בפינות נידחות של המחשב. מצאת דברים שכתבתי לפני שלוש שנים(!) יש ם אפילו שני שירים באנגלית שאני בספק מאוד רציני להיותי הוגה שלהם (מצד שני הם בהחלט לא מקוטלגים בשירים שיש לי במחשב, ולאור המיקום שלהם יש סיכוי שאני כתבתי אותם). כמו קפוסלת זיכרון, הרבה מאוד קטעים מהתקופה המקבילה לפני שנתיים. מכתב מג'ו, מכתב שנתתי לאורי (סנדרה שלי) מסתבר שיש לי אותו גם מוקלד. מצאתי גם המון תמונות. הרבה זכרונות וחיוכים היו חבויים בתמונות האלה, מצאתי את כל זה ברגע משבר ובמשך כמה שעות פשוט ישבתי וחייכתי מול מסך המחשב. תמונות מלונדון, תמונות של אנשים שהיה לי כיף איתם. תמונות שמישהו התגנב מאחורה או צולם במקרה ותפתאום דווקא המישהו הזה גורם לי לחייך מבנים. צריך להשיג מצלמה חדשה - זה לא חיים בלי מצלמה. אני מחכה לתמונות שלי עם בובי (הנוכחית) שלי. תמונות הזוייות להחריד :). אני שוקל להעשות הגייה לכל הטקסטים שלי (פרוייקט בפני עצמו לאור העובדה שמדובר בכתיבה שלי ובכמה עשרות עמודים במצטבר) ולהכין ספרון קטן שלי, שרק מעטים ידעו על קיומו. אם כבר פרויקטים - אני רוצה להקליד את כל מה שהצטבר במחברות פה ושם - וגם להדפיס כדי שאוכל לקרוא את זה כמו בן אדם ולא להרוס  לעצמי את שטף הקריאה בניסיונות לפענח את הכתב (רק לי מותר לרדת על עצמי בקטע הזה). אבל את רוב הזמן אני סתם מבלה בשמיעת מוזיקה מהמחשב (הערה עצובה: הייתי בטוח שבין שלושת אלפי הקטעים המוזיקה שלי יהיו הרבה יותר קטעים שאני לא מכיר, וזה לא ככה. מטריד)

(ולשאר כותרות היום)

אלג'יר התפרקו.  איכשהו זה הגיע אליי ביום שהייתה ההודעה הרשמית בנושא, על אף שאני מנותק לחלוטין מהמציאות. לעניות דעתי, זו טרגדיה למוזיקה הישראלית והדבר היחידי שאני יכול לקוות לו זה איחוד עוד כמה שנים. כי בסופו של דבר הם עשו משהו מיוחד ונוגע, אין הרבה להקות שבאמת הצליחט לעשות את זה (המכשפות, אלג'יר, גוטל בוטל מן הסתם, אבל מעבר לזה לא עולים לי ישר שמות לראש) וכל זה ללא ההקשר האישי שלי ללהקה (הם תמיד הזכירו לי את סנדרה) ולשירים שלה (שחלקם באמת ניגנו בתוכי ונגעו בי עמוק).

אם כבר מוזיקה: כנסיית השכל עושים סבב בר מצווה (+ כלי מיתר) לדיסק הראשון "דברים בלחש" - השמועה אומרת שהולכים לראות. מוצאי שבת בבארבי תל אביב. ע"ע בחירת תאריכים מסריחה, כנראה שאפספס את זה .

נ.ב: לא סתם נזכרתי בכנסיית השכל אחרי שכתבתי על אלג'יר - עמי רייס אחראי על העיבודים המיתריים (הניסוח קביל?) של השירים. סיבה נוספת (פרט לשמועות) ללכת לשמוע.

אם כבר לפספס את זה (למי שפספס - החלק המענייין של הפוסט נגמר בכותרת, אין סיבה להמשיך לקרוא, אלא אם כן, אינך בעל/ת נטיות מזוכיסטיות קלות + ) את יום רבעי ה15 אני לא מתכוון לפספס, ויחד עם זאת אני מקווה שאמצא עבודה שבגינה אחוייב לפספס. הזמן יגיד את שלו.

שבוע הבא מתחילים הלימודים (הסימסטריליים) בטכניון. אני מצפה לזה בקוצר רוח. בקוצר רוח צר עוד יותר אני מצפה לתעודת הסטודנט שלי שסוף סוף תפתח בפני את דלת הבריכה (הנמצאת 50 מטר הליכה מהחדר שלי) ומעבדות המחשבים. לעומת זאת כשה להכניס מידה של קוצר רוח לצפייה לשוטף שככל הנראה יכנס לחדר שלי בתחילת שבוע הבא. ניחא לא הכל מושלם.

מיאר, חוזר בזאת למחתרת לעוד שבוע.