 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 3/2006
תבכי סאנשיין
חדשות הטובות תחילה!
יש לי ברכה.
(כלומר, לי ולעוד 9 אלף איש) החלק הנפלא הוא שהמרחק הביני לבין השלולית הענקית מלאת הכלור ואנשים הוא בדיוק 7 דקות הליכה, שזה כולל הזמן שנחוץ לי על מנת למצוא כיסה פנוי בצידה השני של הברכה, לפשוט מעלי כל בגד מיותר ולזנק אל המים. וכל זה בפחות משבע דקות. באופן תיאוריטי אפשר אפשר תוך חצי שעה להגיע, לעשות 5 ברכות ולחזור לחדר. החלק המצחיק הוא שיש כאמור 9 אלף איש שמחזיקים בידם כרטיס כניסה חינם לבריכה שלנו, ועדיין היא פנויה, מחוממת מוארת ופועלת עד 11 בלילה. גן עדן של ממש.
בזאת תמו החדשות הטובות.
תבכי סאנשיין
ועכשיו לנושא אחרי לגמרי. משגעת אותי הנטייה של תוכניות ערב להיות מדכאות, כבדות, קשות או במילה אחת מבאסות. לא, באמת! מילה אם זה היה יום אחד בשבוע, תוכנית תחקירים, אפילו תוכניות אסונות. כמו שהיה פעם, ערב אחד שמח, ערב אחד, תכנית תעודה, ערב אחד סרט, כמה ערבים שמחים. אבל לא. עכשו יש שני ערוצים שמתחרים בינהם מי יזעזע יותר את הציבור, מי יחפור וימצא משהו יותר קשה לעיקול, מי ימצא סבתא יותר מסכנה, אדם רעב יותר, אדם שהמדינה דפקה אותו יותר, שגנבו לו יותר, שעינו אותו יותר, אדם שיעורר יותר רגשות אצל הצופיים. המשוואה די פשוטה - יותר רגשות משמע יותר צופים, יותר צופים זה יותר פרסומות, יותר כסף, וזה כמו כמו נ.א. אומר - בשביל שיהיה אפשר לקנות לילדים של המנכ"ל נעלים יקרות יותר, פלאפון חדיש יותר, מכונית מפוארת יותר ולטוס עם הפילגש ל"פגשיה חשובה בחו"ל".
אני לא אומר, שאסור לשדר סיפורים מזעזעים על מנת שלא לפגוע בנפש העדינה של הצופים. להפך, אני חושב שתחקיר יסודי ומחקר מעמיק הם יסודות לכתבסה טובה. אחת התוכניות היותר וותיקות וכנאה הראשונות שהתחילו להתעסק עם תחום התחקירים היא ללא ספק "60 דקות" האמריקאית. תוכנית שברזומה שלה יש לו מעט שינויים של ממש. התפתחויות בעקבות כתבות שהם שידרו ואנשים שזה באמת הציל אותם, אפילו עשו על התוכנית סרט קולנע -The Insider (המלצה אישית, לא מדובר בסרט תעודה כלל וכלל). הבעיה מתחילה כמו כל דבר טוב - ברגע שיש יותר מדי מזה. תחילה הייתה התוכנית של רפי גינת שבה הוצגו שיחזורים לפשעים, ותכנית התחקירים של אילנה דיין - עובדה, שתי התוכנית בתחומן סיפקו את הסחורה - אילנה דיין וצוותה, בזמן שהם לא היו בתחרותעם עוד 5 תוכניות תחקיר אחרות, יכלו להרשות לעצם "לבשל" תחקיר במשך כמה שבועות ואף חודשים ובסופו של דבר להביא לצופה תוכנית שבאמת תשפיע. בסופו של דבר כשיש כמות קטנה של "חשיפות בלעיות" הן באמת יכולו לשנות.
נקודה נוספת - אפקט התוכנית על הצופה, כשמשך שלושה ימים אני מזפזף בין ערוצים וזוכה לבחור בין חייל מתאבד לבין ילדים חסרי גג, יום אחרי יום אחרי יום, אין כבר אפקט של איכפתיות ואמטיה, אין דאגה לגורל האנשים. מה שנוצרר הוא אדישות וייאוש. ותוכנית אחר תוכנית, "משדר מיוחד" אחר ,משדר מיוחד-יותר" התוכניות משיגות את מה שהן באות למכור לתווך הקצר - רייטניג, אבל מאבדות את המטרה המשנית שלהם - העזרה האמיתית לאנשים שעליהם עושים את הכתבה. מעבר לכך, התוכניות הולכות ופוגעות בציבור, למה? לטלוויזיה היום, עדיין יש תפקיד של מעצב דעה לאומי. ככל שהזמן חולף, האינטרנט מתחיל להיות חלק פעיל יותר ויותר, אך עדיין הריבונות שייכת לטלוויזיה.
כאשר בכל ערב משפחה צופה בטלויויזה וראה את מה שמשודר, המעשה גובל בבגידה במדינה - לא משום התוכן המשודר אלא על משקל השפעתו על הצופים. כשאתה, מדכא את העם ערב אחר ערב, אתה מחנך את הציבור לא להיות אזרח, פעיל ומשפיע; אלא צופה. אחרי שבמשך 5 שנים התקשורת עסקה בשחיתות של נבחרי הציבור, אין שום סיבה להתפלא פתאום למה מע' הבחירות רדומה, כשלאדם אין מנוס מלבד לצפות בתוכנית מייאשת בערב, אולי לא בבוקר הראשון אחרי זה, אולי אפילו לא אחרי הבוקר השני, אבל בסופו של דבר, האדם הזה לא יקום עם חיוך על הפנים, לא ישאף לשנות ועבורו הדמוקרטיה ושלטון המדינה יהיו מטבעות לשון ולא מושגים עם כוונה טובה מאחוריהם. מצב זה , אגב, נוצל בהיסטוריה לצורך עליה של רודנים לשלטון, ובמאה האחרונה יש יותר מדוגמה אחת למצב מעין אלו.
לסיכום,אני חשוב שלפעמים התקשורת צריכה לחשוב לא על הרייטינג אלא על האיכות, לא על התוכן אלא על הגיוון, מתי בפעם האחרונה ראינו הפקה עברית טובה בערוץ 2? בעייני תוכנית תחקירים ואפילו תוכנית בידור אינה אינה הפקה, מישהו זוכר את הבורגנים? את רמת אביב ג'? פלורנטין? ועוד רשימה ארוכה של תוכניות שפעםהיו נחלת הציבור ועכשיו חיקויים עלובים שלהם עם הקלפים הקרובים לחזה של חברות הכבלים והלווין. והעורצים המסחריים? משחקים בקקי. מתחרים מי יציב רף יותר שפל של שאו בידורי או תוכנית ריאליטי, מי יזעזע יותר את הציבור. לא על איכות הם נאבקים , אלא על רטוריקה. לא על שינויים אמיתים אלא על על תגובות אמיתיות אלא על הפחדה, טלטול וזיעזוע. שלושת העקרונות שיוצרים השפעה מיידית אבל לא משנים כהו זה לדווח הרחוק. מבאים רייטינג אבל לא שינוי.
תבכי סאנשיין שלי, תבכי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
