על השולחן,
להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה |
 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
| 4/2006
And here goes the rutine
אנחנו (אני בעיקר) מתלוננים על השגרה, על המנגנון הזה שמצד אחד נותן בטחון ומצד שני מעורר חוסר אונים מוחלט ומעיר נטיות מודחקות. כשהייתה שגרת לימודים, סבלתי בגלל אוהבתי - בובי (מי יכול לשכוח את הפוסטים המייוסרים שהיו כאן עד לפני כמה ימים). התגעגעתי אליה בכל רמה אפשרית ורק רציתי שזה יגמר, לא היה חשוב לי איך. לזרוק אותה, לא היה הדבר שעזר אל היה הדבר ההגיוני לעשות. רק השגרה לא השתנתה מזה. אותה שגרה אומללה של לימודים בוקר(דווקא מעניין מאוד) וריקנות אחרי זה. השגרה הזו בסופו של דבר רק עזרה לי להתרכז יותר, לא שידעתי את זה.
(פסקה לא מעניינת מתחיל מהשורה האה)
הבנתי שהשגרה נשברה לחלוטין, רק היום, היום החמישי שבו שום דבר לא הולך במתוכנן. הכל התחיל בשישי, כשפגשתי אותה והשתחררתי מכל הכאב שליווה אותיבחודש האחרון. בראשון הייתי צריך להפסיד שיעור כדי להגיש איזה טפסים מטופשים, אז כבר נסעתי לתל אביב. ליתר דיוק להרצליה, (יש לציין שכבר בשבת חזיתי שאני צפוי להגיע להרצליה, כרגיל טועיתי בניחוש הסיבה) לצילומים של משחק מכור. היו לי כמה דקות להסתובב בהרצליה לפני הצילומים, כל כך הרבה זכרונות טובים יש לי מהעיר הזו: ימי הראשונים בנוער מרץ, ענת, סוף שבוע מקסים עם החברה הראשונה שלי, התקופה שכמעט הייתי ריף-רף. וכל זה עטף אותי כמו שמכת פוך ענקית ונעימה ברגע שירדתי מהאוטובוס. אחרי הצילומים הסתבר שידיה טובה שלי נמאצ במקרה גם בהרצליה פעם ראשונה שיצא לי באמת לשבת איתה ולדבר ברצינות (עד כמה שהמעמד הרשה, אחרי הכל - קפה ושמאלטוק) אחרי כמה שעות בובי התקשרה ואמרה שהיא בכלל בחיפה ולמה אני לא שם. מה שהוביל לסיום מהיר של הקפה בקניון הרצליה וטיסה לתל אביב (הייתי צריך טופס מאמא), ריצה לרכבת אחרונה ואז טרמפים לטכניון (לא חכם לנסות לתפוס טרמפים יום אחרי שאיזה טרמפיסט פוצץ את עצמו). לקראת שתיים בלילה כבר חיבקתי את בובי שלי. נשארו לי כמה שעות (שלוש) לישון ולמחרת פגשתי אותה שוב.
לפני כמה פוסטים הזכרתי את הסצנה מ"להעיר אתהמתים" וזה בדיוק מה שהיה. אחרי חודש שלא ראיתי אותה, פתרום ראיתי אותה 4 ימים רצופים, בלי לריב איתה, בלי לנסות להבין מה קרה או מה קורה, רק שקט וחיבוקים. להבדיל מהשתיקות והפחדים, היה זה השקט שדיבר יותר מכל. אפילו שכבנושעתים על הדשא. היא ישנה ואני הבטתי בה. כלכך יפה באור השמש, ישנה עם חיוך על הפנים (תמיד ראיתי מחמאה מסויימת בזה שאנשים נרדמים עליי) ולפעמים מתעוררת לכמה רגעים ומתקרבלת בי, אפילו תוך כדי שינה ממשיכה לשחק את המשחק שלה, לחבק בלי לגעת, לאהוב בלי לדבר ולי זה לא ממש מפריע. שום דברלא מפריע לי. מה שבטוח ששגרה זה לא.
היום לא הלכתי ללימודים (כלומר היום השלישי בערך שלא הייתי, בימי שני אני לומד שעה ככה זה לא ממש נחשב יום לימודים) בגלל תקרית עם כריך ביצה קשה. האמת היא שהוא היה רק הקש שבר את גב הגמל. מאז הילדות הכל פעם שהייתי מתרגש טיפה יותר מדי הייתי מוצא את עצמי מתקפל מכאבי בטן על איזה ספסל או אסלה, ואחרי כמה ימים שבהם אין כל קשר בין מה שהיה אמור לקרות למה שאכן קרה, רק הגיוני שיומיים לא אוכל לקום מהמיטה.  . עכשיו צריך ללכת לפש עבודה. אני לא יודע בכלל למה התיישבתי לכתוב לפני שיצאתי לדרך. נסתרות דרכי טרום.
נ.ב: חשבתי להוסיף את טרום לשם המשפחה האמיתי שלי. מיאר יעקב-טורם. נשמע מכובד משהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
