על השולחן,
להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה |
 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
| 4/2006
Where are we now? Almost in heaven
Untill the end of time, Untill the end of time... untill the end of time - she goes her way
מכל "טקס" פתיחת השנה, משפר אחד נשאר לי בראש. הוא צרם כשנאמר ורק מאוחר מאוד בלילה אני יכול להבין למה.
"במהלך שנות ההסמכה, אנשים מתחברים. רק בודדים האנשים שראינו שצעדו את כל הדרך לבדם" (סגן הנשיא או משהו אמר את זה במבוכה של איש זקן שמדבר על נעורים)
והמשפט - כאומר הכל ולא אומר דבר, נשאר בראש,אך מהר נדחק לפינה בגלל האירעים שהתרחשו ביומ יומיים שלמחרת. רק עכשיו אני יכול להבין למה התשומת הלב לאמירה הזו, שלא הייתה בה כוונה פרט ללסיים נאום באמירה חיובית - קשירת עומס הלימודים לאושר של ביחד. דווקא האושר הזה הוא שבאמת הציק לי מאז אותו יום.
לפעמים נדמה לי שאני פשוט אמור להיות לבד. לאו דווקא במובן הצר של המילה. זה לא רע, לא טוב אומנם, אבל, לא רע. זה פשוט מצב קיום. אני לא יודע האם זו תחושת המוכרות או באמת נטייה טבעית להתבודדות, אבל לפעמים נדמה לי בסדר להיות ככה. כלומר. אני נמנע מלהשתמש במוגש "בודד" משום שהוא מתקשר ברוחי להשוואה, בודד מול לא בודד. מישהו שרגיל להמולה של ידידים וחברים יכול להיות בודד כשהם אינם. מישהו שרגיל להיות עם מישהי/ו כל הזמן, יכול להיות בודד כשאותו אדם ילך. זו בדידות. לבד זה פשוט כשברירת המחדל הינה להיות בלי אף אדם אחר. האם אני טיפוס של לבד? התשובה מסתבר, היא תלויית זמן ותלויית מומנט. יש רגעים שאני באמת לא רוצה אף אחד סביבי. אני אוהב את השקט המוחלט סביבי. רק אני עם המוזיקה שלי, עם הסיגריה (סיגרייה ביום וחצי), עם איזה פרוייקט חסר התכלית שמעסיק אותי, אני עם עצמי. בזמן האחרון אני מתרגל לקונספת שלא ממש חייבים להיות צמודים לפלאפון, שלפעמים מוטב פשוט לסגור אותו או לשים על שקט מתחת לכרית וכל זה לא מתוך התקף בדידות, אלא מתוך איזון פנימי. ולפעמים אני לא יכול לסבול את השקט, אני יוצא לטייל, מסתובב בסביבות רועשות, מדבר עם אנשים שלא דיברתי מזמן, עם כמה אנשים במקביל, יוצר לעצמי לו"זים שבהם אירועים עולים אחד על השני, ולי לא נשאר זמן לנשום או לישון. כל אחד מהמצבים האלה יכול להימשך שבועות (חודשים) או דקות ספורות, בלי סימני התראה, בלי התערבות חיצונית.. רגע אני ככה ורגע ככה.
(הלעז נזרק לאוויר, למי שתוהה - Within Temptation)
כל הסיפור עם בובי שוב עירער את אותו חוסר אמון באהבה. אני לא בטוח מה זה לאהוב. לא נראה לי שאני יכול לעשות את זה. אני יכול להיקשר מאוד למישהו אבל זה לא מועיל לא לי ולא לו. לו כי אני מתחיל להתנהג בצורה לא רציונלית (מתוך חוסר ניסיון במצבים כאלה) ולי כי אני מצפה ממנו להדדיות, דבר שלמדתי על בשרי שכמעט ואינו קיים בין בני אנוש. כשאין הדדיות אין איזון וכשאין איזון, well, מוטב לא לתקשר איתי ברגעים כאלה.
מה אני מנסה לומר? הדבר הרגיל, הלוואי שהייתי שונה. פרדוקס המנוסח בשלוש מילים: הלוואי שהייתי שונה. ולא רק פרדוקס יש במשפט אלא קונטקסטים. זה אומנם נשמע טיפה (טיפה יותר מטיפה) מתייסר, אבל זה לא נאמר מרחמים עצמיים או כדי לעורר הזדהות. זה נאמר כי אלה מילים. כמו "רק בודדים האנשים שראינו שצעדו את כל הדרך לבדם". הכל מילים. חסרות מחיר וחסרות משקל כשהן מנותקות מהרגע. זה מה שאני אוהב בבלוג שלי. שאני יכול לפתוח חודש כלשהו בשנתיים האחרונות ולהיזכר לא רק במילים אלא גם ברגעים. אולי זה נראה כאילו שאני לא יודע להתנסח (זהנכון) אבל במבחן התוצאה כשאני קורה את מה שנכתב אני חי אתהרגע ההוא, שזה הסיבה שפינה הזו קיימת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
