על השולחן,

לא יודע.

לא בטוח,  האם כדאי לי שב לרשום הכל, על הפעמים שבהם פשוט אין מספיק מילים כדאי לתאר אפילו חלק מהזהומה שמצטברת לי בפנים. נראה שזה די מיותר.

זה פשוט נפלא להתעורר בגלל סירנות של אמבולנסים. כשהרעש שהן עושות חזק כל כך, כבר אין טעם לפתוח טלוויזה, ברור שהיה פיגוע. דז'ה וו כזה מהפעם הקודמת שהיה, אפילו המקום אותו המקום, ידידה שלי שעובדת מאה מטר מהבית שלי אמרה שהיא שמעה פיצוץ רציני - כנראה שאם הייתי ער, גם הייתי שומע אותו. השתלב לא רע הפיגוע והשבעת הכנסת, כאב וצביעות - סמלי הדור השלישי.

"זה לא משנה האם היא אוהבת אותך או לא, העיקר שזכית לאהוב" (מתוך הופעת יום האהבה של גוטל בוטל)

זה אומנם שיר חביב של עיברי לידר (גוטל בוטל עושים אותו יותר טוב) אבל מעבר לזה מדובר בחרתא גדולה. כשבסוף אתה נשאר לבד (עם לב שבור, בגשם, בחושך)  זה לא ממש משנה מה הרגשת, במיוחד שהיית לבד במשחק הזה של הרגשות. לא להרבה אנשים אכפת ממה שהרגשת, ואלה שכן איכפת להם - לא ממש יכולים לעזור, שלא לומר - להפריע: במקרה הרע הם ישאלו שאלות ויגרמו לך לחשוב שוב ושוב על מה שאתה מרגיש - עוד מתכון בטוח להתמוטטות עצמית.

מה שקרה ולא קרה לא באמת  משנה. רק מעורר את הויכוח הישן: מה יותר טוב - to have something and lose it or not ti have it at all. ניסיתי להסביר לאימא שלי למה אין כזה דבר "בחירה" בחיים. החלק הטוב הוא שנדמה לי שהיא הבינה את הכוונה שלי, החדשות הרעות הם שזה דיכא אותה מאוד. מה אני אשם? היא התעקשה לדעת.

האור היחידי בכל הסיפור הזה הינו ההתקדמות המרשימה בפרוייקט לייבוקס. חשבתי שאם בכלל אסיים אותו זה יהיה לקראת ספטמבר, אבל בקצב הזה, יש סיכוי שאסיים אותו לקראת תחילת חודש הבא. אודות הפרוייקט - אני לא ממש יכול לפרט אבל אם הכל ילך, תוך כמה חודשים, יקום דור חדש של בלוגרים.

אבל עד אז -

are crap רגשות !