 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 6/2006
זה כבר עניין של נורמליות
תמיד נוח לי להתחבא מאחורי המסכה של ה"דרמטיזציה". בכל פעם שאני מגיב למשהו, משהו שהוא גדול ממני, חזק ממני, אני פוסק שזהוי דרמטיזציה של המצב. זה הרי ידוע שאני דרמה קווין לא קטנה. או לפחות הייתי.
הפעם זה לא קשור לזה. הפעם זה באמת קשור לנורמליות שלי. א. הודיעה לי שזה ילך. בשפתה החיננית היא זרקה משפט שנראה תמים, אבל בין שורותיו התחבאה התשובה שציפיתי לה מאז מוצאי שבת. באותו רגע לא הגבתי, עניתי לה בתשובה מתחכמת, כאילו שהכל בסדר. והכל היה בסדר. רק אחרי שניתקתי את השיחה, והתחלתי לעבור בראש על מה שנאמר הבנתי את המשפט שנראה מאולץ ונדחף לשאר השיחה שלנו, זה היכה אותי חזק כל כך שאפילו שלחתי לה סמס ושאלתי האם טעיתי בפירוש. השתיקה שלה, העידה שלא.
אין לי שום טינה אליה, אחרי הכל, אני זה שהופעתי משומקום אחרי קרוב לשנה שלא דיברנו, אני זה שהודעתי לה מה אני רוצה, איך אני מרגיש. כמה אני מרגיש. התפתחות אחרת הייתה מפתיעה אותי (וכנראה מפחידה הרבה יותר). בדיוק כאן, בגבול הדק הזה בין עובדות ופרשנות אישית, גבול שנצמדתי אליו בקנאות בתקופה האחרונה מחשש שמא אגרר לתוך סרטים כשבעצם הכל בסדר. הגבול הזה נפרץ הפעם.
אדם נורמלי לא הולך ומתאהב בחברה הראשונה שלו ("אבל"ים יש מפה עד להודעה חדשה, אם כי הם כלל לא רלוונתיים), אדם נורמלי פשוט לא עושה את זה. אדם רגיל לא אוהב בלי סוף אדם שנמצא במרחק כמעט שלוש שנים מהחיים שלו. אבל לא אני. אני לא עושה דברים שאנשים נורמליים עושים. אני לא יוצא לדייטים, אני לא מחפש כל רגע פנוי לזיין מישהי (קבועה או מתחלפת) , אני לא יוצא בפראות ובו זמנית עם כמה וכמה בנות, אני לא אוהב מועדונים, לא אוהב לקפוץ לצלילי טראנסים. זה לא אני. הייתי רוצה ,פעם אחת to do something right - לאהוב כמו שצריך , להיות בקשר נורמלי, להיות עם אותה אחת שנתיים ויותר, למצוא מישהי שהיא לא מתוסבכת מפה עד להודעה חדשה, לחיות נכון.
לא אני, הו! ממש לא! בעוד שאדם מן השורה היה פשוט יושב ובוכה במצב כזה. כי טכלס, המצב מחורבן, dead end רציני וזה.. באמת שרציתי אותה, (המנטרה הקבועה - לא לעשות אותה אלא להיות איתה) וברור למדי שזה לא הלך. אבל במקום שבו אדם אחר פשוט היה מתפרק קצת, בוכה הרבה, מתבאס ליום-יומיים ואחרי זה ממשיך הלאה, אני יושב בחושך, מכניס ומוציא עשן ומנסה למצוא: את ההבדלים, בין העשן בפנים לבין העשן בחוץ; בין איתה ולבלעדיה; מנסה למצוא בתוכי את הרגש השפוי היחידי האחרון ולבכות קצת. גאד,זה לא דבר גדול מדי לבקש, שבמקום הדחקה והכחשה, שתי העיניים החומות-חרא האלה יוצאיו מתוכן ביטוי אנושי בסיסי ואינסטיקטיבי בדמות דמעות.רק עשן שנכנס ויוצא, מילים שרצות, מילים כל כך חסרות ערך שאני מסרב להתיישב מול המחשב ולהוציא אותן החוצה.
החלטתי לעשות מה שאדם רגיל היה עושה , ועודני (בתקווה) מסוגל - להשתכר. "לשתות כדי לשכוח" "לזיין כדי לשכוח" "* כדי לשכוח" הפכו לביטויים נדושים על שפתיי בתקופה האחרונה, אז החלטתי פעם אחת ללכת להקשיב לעצמי. אפילו זה לא רגיל. הפנים שלי הם כל כך "ילד טוב" שתמיד הייתי יכול להשיג מה שאני רוצה. אני יכול לקרוס ולהיקרע מפנים אבל לא יהיה אפשר לראות את זה מבחוץ. אני אפילו יכול לנהל שיחה באורך בינוני בלי שאדם שלא מכיר אותי טוב מדי ישים לב שמשהו לא בסדר.בחיי! אפילו המוכרת בקיוסק רגישה לא נעים כאשר ביקשה ממני תז על מנת לאשר לי רכישה באשראי של אלכהול בשווי מאה ש"ח. כי תמיד הייתי הילד הטוב הזה, שאיש לא יכול לראות דרך העיניים שלו מה קורה בפנים. שתמיד ידע לגרום לכולם לא לדואג לא. שתמיד יידע איך להימנע משאלות לא נוחות. אני זוכר את התקופה שכשאלו אותי "מה שלומך" נהגתי לענות "זוועה" בכזה חיוך וכזו שלוות נפש (לכאורה) שלא משנה מי שאל, לאחר התשובה שלי בא צחוק מהלב ולא שאלות אחרות שלא הייתי יודע איך להתמודד איתן.
אבל לא. זה לא עניין של דרמטזציה. כל מה שאני מרגיש עכשיו הוא רגיל (נורמלי) לחלוטין, כל דבר אחר הוא תוצאה של משהו אחד, שתמיד ניסיתי להכחיש, להקטין, להסוות. I'm realy fucked up. החלק הנפלא הוא שאפילו להשתכר אני לא יכול כמו שצריך. אני לא יכול לשתות עד כדי שזיכרון הלילה הזה ימחק ממוחי ואוכל לקום בבוקר עם הנג אובר שאגב, אף פעם לא היה ללא תלות בכמות וגיוון הלאכהול שצרכתי, וצרכתי די הרבה.
פה מתחילה הבעיה: I'm not special , לא קורה לי שום דבר שלא קרה לכל אחד בשלב כלשהו. אבל פרט להתרחשות עצמה, כל דבר אחר הוא twisted בעליל: הנסיבות, אופן, התגובה. כל דבר שיש לו ולו טיפה של צורך בעיבוד נפשי, בהפעלה של אינטלגנציה רגשית, כל דבר שמצריך מהראש שלי תגובה של ממש ולא התבוננות פאסיבית, הופך למוזר, דפוק ולא הגיוני.
דבר ממה שנכתב כאן לא בא במטרה להתייסר, לעורר רגשי אהדה, חיבה או כל דבר אחר. אלה הם רק הערות לעצמי, הבנות של עצמי. לא מזמן התווכחתי עם בובי, לגבי יעילות הפסיכולגיה האנליטית הגורסת שעליך להיות מודע למה שמניע את הפאקים שלך. איני תומך נלהב במיוחד של הלוגוטרפיה (שאמורה להקנות לך נק' ראיה של חיים בצל הפאקים) אבל עדיין אמרתי לה שפסיכולוגיה אנליטית (פסיכואנליזה) לא נראת לי כפתרון לבעיה.
אני לא הולך להתאבד או משהו, אבל בכל פעם שקורה משהו כזה, חלק ממני נעלם. כשהייתי איתה בפעם הראשונה, הייתי אני, עכשיו אני רק הוך לצללית כהה יותר ויותר, פחות תווי פנים, פחות שיער, פחות מרשימות, פחותgloory. לאטו לאט אני הופך לדמוץ ההיא באושן 11, פדיק המס, שמחייך כשצריך, מגחח כשצריך, נותן מבט נוקב כשצריך, אבל ברגע שהוא הולך איש אינו זוכר שהוא היה שם, פשוט there isn't anything worth לזכור. שום דבר מיוחד שנשאר אחרי שאני הולך. רק צללים.
באיזשהו שלב, האלכהול י(ה)תחיל לדבר מגרוני, המילים זורמות חלק יותר, המרחק בינן לבין מה שאני מנסה לומר גדל יותר. לעיתים אני קורה דברים שכתבתי אז, לפני שלוש שנים ויותר (מרץ 2003 הייתה התקופה שהתחלתי לכתוב ולשמור) ונדמה לי שבמשך הזמן פיתחתי בושה מסויימת למה שאני כותב, למעשה בושה למה שאני מרגיש. אז הפסקתי לכתוב את זה, הפסקתי להרשות לעצמי להוציא אל הכתב את מה שאני מרגיש. זה נראנ בנאלי ונדוש (במיוחד סביב תום, ע"ע לפני שנתיים) לכתוב שוב ושוב את אותו הדבר, רק דימויים שונים, רק היבטים שונים, שהפסקתי לכתוב. עכשיו, לברקים אני מצליח לסחוט מעצמי משהו אמיתי, כנה, כמו פעם. ברור לי שזה לא יגיע לרמה של אז.
מתחיל להתעורר אצלי חשד שאני אוהב את עצמי קרוס. על אף שאיני סובל את עצמי שוכב לילות ל גבי לילות במיטה בניסיון להירדם אבל במקום זה בוהה בתקרה או באורות של הרמקולים, על אף שאני שונא להמשיך לישון בבוקר פשוט כי אין לי סיבה טובה לקום, על אף שפספסתי קרוב 40 שיעורים פשוט כי לא היה לי את הכוח לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים (ובמקום זה המשכתי להסתובב במיטה) למרות כל העובדות האלו, אני מתנהל בצורה שמנבאה מראש את הסוף של עצמה. אני הולך בדרך, וכשאני רואה שאין לה מוצא, אני פשוט עוצם עיניים ורץ, עד שיימצא הקיר שיעצור אותי, ששוב ירסק אותי לאלף חתיכות על מנת שאוכל לבלות שנה תמימה בלהתבכיין ובלאסוף לעצמי את השברים. אילו הייתי המפטי דמפטי, הייתי מספיק אחרי הניסיון הראשון (משום שלא היו מוצאים את כל החלקים, כל אחת מאלו שהובילו אותי למצב הזה שומרת אחת אצלה בלב, אפילו בלי לדעת). אותה ביצה היא משל על הפזיזות והטיפשות של בני האדם, ואילו אני עושה את אותה הדבר פעם אחר פעם. כנראה שזה אומר משהו עליי.
היום בערב יש גולבוטל, התזמון כרגיל מעולה, נקווה שלא אתפטה לעבור את כל היום תחת השפעתה המהנה של פינלנדיה ואוכל להגיע במצב נורמלי ולנקות את הראש. עח סמך הכרותי עם עצמי, במקום זה סתם אשכב במיטה ואנסה לא לחושב על מה שאני מפסיד. בהופעה, בלי א. בלי בר, בלי בובי, בלי כל אחד מאותם אנשים ספורים (שחלקם אני אפילו לא מעז לציין עקב מנהגם לבקר כאן לפעמים) שבאמת לא יזיק לי אם הם היו כאן. בובי, אחרי שיחת נפש של שלוש שעות בטלפון הצליחה להרוס הכל כשהבטיחה שתבוא, תישן לצידי, ואפילו שידעה (בערך) כמה שאסור לי להיות לבד בלילה ההוא, פשוט לא באה, לא הודיעה. לא משהו חדש. אין כאן משהו חדש לא הרגשות, לא התחושות, לא האינטרפרטציה אפילו "הן" זה אותה קבוצה שגדלה בקצב קבוע של אחת לשנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
