על השולחן,

ה*מצב*

"אז מה שלומך?"

"מה המצב?"

"מה קורה"

כל המילים הנדושות האלה שמתחילות כל שיחת חולין, ואילו אני? אני פשוט פוחד מהן, כאילו כל התייחסות שלי לעצמי כרוחה בכאב עז. כאילו שאני  פוחד להתקרב להווה של עצמי מחשש להתפרצות חדשה, עד שלכמה רגעים באמת הצלחתי לברוח ממנו, להעסיק את עצמי בבעיות של אחרים, כמו בימים הטובים, מיאר מבין הכל, העס"ש מזדהה ואומר את מה שהכי רוצים לשמוע ממנו, אבל אפילו בזה כבר יש סדקים. נייר העטיפה שבו אני נהוג לארוג את החיים כדי לעודד כבר קרוע ומלוכלך ופה ושם יש נזילות קטנות, מילים קטנות שלא רק שלא מנסות לעודד, אלא מספיק אכזריות כדי לפגוע, כאילו אני משיב מלחמה על אלה שמקשיבים לי (או לפחות סתם טורחים לקרוא את מה שאני כותב להם כי משעשעמם ואין מישהו מענין יותר לדבר איתו) אבל כהרגלי - סטתי,המצב שלי. כן המצב שלי. פרספקטביה ופרופורציות זה שני דברים שלא התברכתי בהם. לכן הרבה יותר קל לדבר על הבעיות של מישהו אחר, לדבר על העבר של מישהי אחרת, אפילו שזה כל כך דומה לעבר שלי, אפילו שזה ההוה הזה שלה שכל כך דומה לשלי, רק שבאמת ולא במעין זיוף כזה שלי. רק שלה באמת אמור לכאוב ולא לי כי בסך הכל לא היה שום דבר, רק חבל שברגע שקצת מצליחים לחדור אליי, אני נדלק כולי. זה כבר לא יקרה.

"אני אוהב אותך ולא יכול לאבד אותך"

"מתי הבנת את זה?"

"כשחשבתי שאיבדתי אותך"

(סצנה רומנטית ונדושה מתוך "אמריקה מאוהבת" שראיתי הבוקר מוך שיעמום)

עכשיו זה זמן מצויין לעשות חושבין. להוציא את מחרת ואת המקל ולבדוק מי הרגיש יותר . באופן די אירוני, השיחה הראשונה שלי ושלה הייתה על אהבה, על סוגי אהבה, ועל קשרים שבהם מידת הרגש בשני הצדדים לא שווה. הייתה הבטחה שקטה, מאלה שלא צריך להגיד אותם בקול, שלנו זה לא יקרה. לנו זה לא יקרה, והנה עבר חודש, אני עדיין על הקרשים, (הרבה פחות מאשר מקודם אבל עדיין במצב רע מאוד) ואילו היא קמה ורצה מזמן "זמן התבגרות" שלה היה יומיים. בחייכם, לא צריך חוכמה גדולה כדי להבין שלנו זה כן קרה.

אבל האמת היא שזה לא רק זה, וזה פשוט נפל עלי כשמילא היה לי כל כך טוב. אבל הנסיבות לא חשובות יותר. גם העבר לא. יש רק את המצב מילת הקסם שמוציא לי פטור מהמון דברים, תרופת הפלא שגורמת לי לסלוח לעצמי על דברים שבמצב רגיל הייתי שונא את עצמי בגללם, והאמת היא - יש בזה משהו, אני מוצא את עצמי סוגר את האייציק, חלון הקשר שלי אל העולם, רק כדי שיהיה שקט. שקט עוד מילה שקוסמת לי לאחרונה, בעוד מתחברא עמוק בתוך המחילה שלי, צובר כוח להתמודד עם הרוח שיש בחוץ. ומדי פעם מגיח כדי לחטוך סטירה או שתיים. אז אין לי כוח לדבר על המצב שלי, אין לי כוח לאנשים שאני מרגיש שחוקרים אותי (בגלל שהם דואגים לי, כלומר, אני מודע לזה שאני זה שממש לא בסדר) אני כן מרגיש את הצורך לדבר עם אנשים שלא איכפת להם כל כך ממני, אני סולד ממחיובות כלשהי, וכמה שיש לי מחוייבות לדברים שאינ אומר לאנשים מסויימים, ככה יותר קשה לי לדבר איתם, כי אין לי ראש למחוייבות ובמיוחד כשזה נוגע למצב שלי שהדרך הכי טובה לסכם אותו זה "סערה בכוס מים" אבל דווקא במטפורה הפוכה - כל כך הרבה בכל כך מעט. אז כן אי מוצא את עצמי מתחבר בשביל אנשים שלא שמים עליי, אינ מוצא את עצמי מדבר בניטרליות על מה שקורה לי לאנשים שמספיק רע להם כדי שלא ישימו על הצרות שלי, שהם באמת משניות וחסרות תוכן, כמוני, ואני מוצא את עצמי בורח משיחות עם אנשים שיודעים מה באמת עובר עלי עם תירוצים עלובים (ונכונים) אני מוצא את עצמי משחק באיזה משחק מחשב שעות, כמו ילד שבורח מהבית ויושב בבנין ליד כי לא רוצה להעילם אבל להיות איפה שאמור להיות does him no good .

אז אל תשפטו את המצב שלי, אל תשפטו אותי בגלל המצב שלי, אל תחשבו שאני לא יודע מה אתם מרגישים, פשוט, אני מרוקן קצת, ואולי אייב צודקת, אולי יעבור זמן וזה ישתפר. אולי לא. האמת היא שכרגע זה לא באמת משנה לי, כי אני יודע שלזה גם לא משנה ממני, ושהחיים שלי מזמן לא ברשותי אז אני פשוט יושב לי על המיטה ומחפש שקט, מוצא טיפה (ועושה שטויות אייומות תוך כדי) וככה זה ישאר בנטיים. פשוט סליחה מאלה שנפגעים ממני, זה לא אישי, אין לי שום דבר אישי נגד אף אחד (מאלה שנפגעים כרגע לפחות) פשוט תשימו אותי טיפה בממתינה, אני שמתי.

רק כמה מילים אחרונות, אני מצטער, אני מצטער שאפילו שאני כל כך רוצה לדבר אם אנשים, אני פשוט מביט בהם כמו טלה, סליחה על האדישות שלי, אבל אני צריך אותה. סליחה אייב (אם כי את בטח לא קוראת את זה), סליחה עמית. פשוט סליחה. אני מצטער.

כן הפסוט נמחק ועלה שוב, הסיבות  לכך שמורות במערכת. אימכם הסליחה