על השולחן,

אחת הסיבות לזה שהבלוג שהיה לי בתפוז (לפני חצי שנה, הייתי בין הבלוגרים הראשונים) נסגר, היה העובדה שמישהי מנוער מרצ הסתברה כמקרת קבועה שם, והיות באותו תקופה הייתי בקראש נוראים על הראשונה (שגם הייתה בנוער מרצ) די ידעתי שהדברים הולכים לצאת החוצה, כמה ימים אחרי זה סגרתי אותו, אבל זה כבר פחות מענין. זה נושא שהתחיל להתריד אותי מאז miss terrious המפורסמת (לצערה כביכול). כלומר, באמת יש גבול לפובמיביות של הבלוג, ולא בגלל כל האנשים שלא מכירים אותך ובשבילם זה עוד קטע משעשע/פטתי/נדוש, אלא בגלל האנשים שמכירים אותך, ובגלל האנשים השמועות שרצות, לא כי אני מענין מישהו מספיק כדי לרכל עלי, אלא פשוט מתוך צמיאה אנושית ל"מידע פיקנטי". כמובן שלי זה די לא שינה, (דאז) כי כאמור לאיש לא היה איכפת ממני, ובכל זאת, כשנעלמתי ולא יכולתי לכתוב בבלוג הזה מצאתי את עצמי כותב פוסטים שאני אעלה ברגע שאצוף על םני השתח. אז הבנתי דבר אחד - מרגע שהיום של הנעלם מת, לא יהיה לי עוד בלוג, כלומר, כל עוד לא יהיו נסיבות קיצוניות, יהיה לי מקום אחד שבו אהיה אמיתי עם עצמי. מקום אחד שבו לא אתבייש לכתוב מה אני מרגיש, מקום שלא יהיה לי איכפת מהתגובות, "יומן מסע" שכזה, שלי לעצמי. בשלבים מאוחרים יותר אגב, אכן היו אנשים שציטטו לי את הבלוג ולא ידעו שאני כתבתי את זה... אבל יש אנשים טיפשים בעולם, ומה לעשות שדווקא הם מאושרים. אבל, כהרגלי - סטטתי.

אבל לתופעה הזו גם כיוון הפוך... כבר קרה מקרה שאנשים באים ומנפחים את הדברים שאני כותב ומתחילים ליצור גלים בכוונה. למה הפוך? כי במקום לקרוא בשקט (ghosting) הם באים בראש גלי ומתחילים לפרסם דברים שלא קשורים אליהם, שלא נוגעים אליהם ישירות או במילים אחרות דוחפים את האף שלהם לבעיות של אחרים ובאמת שאין צורך. שוב, לי זה לא משנה, כלומר זה מצבן טיפה אבל בסופו של דבר הטקסטים שלי הם לי ולעצמי, והם נועדו לתאר את מה שאני מרגיש ברגע כתיבת המילה, לא שניה לפניה ולא דקה לאחר מכן, ועם הרגשות שלי, יש פוסטים שהם מעורבים בדברים שאני מתחבט בהם, אבל שוב סטיתי, מה שרציתי להגיד,

למה למכור את עצמך? לעשות בלוג בשביל הכניסות והתגובות, בשביל להיות מאאגניב ומקובל ובמקביל לכתוב בעוד מקום על האמת? כלומר לעשות פוסטים מצחיקים/מרובי תגובות גמני יודע (ואני יודע) אבל לא יודע, זה כל כך מזוייף לפעמים, ושוב, לא ספיצי לאדם זה או אחר, פשוט מדי פעם אני נכנס לבלוג אקראי ומיליים הראשונות הם "מה זה רע לי, אבל כתבתי על זה בבלוג השני, ולכם אין מושג מיהו" (ניסוח מקורב למה שכתבה פעם התפוח הסגול) כלומר זה לא חוכמה להיות זונת תשומי, החוכמה זה להיות כנה ואמיתי, לכתוב יפה (פה אני נופל חזק) ובאמת אבל באמת להיות ראוי לכל תגובה, לא כי השתמשת באיזה טריק משעשע (ע"ע אותו הבלוג שצבר 700 כניסות מback tracing) וזו הסיבה שאני מעריך כל כך את אייב.