 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
רגע אחד
רגע אחד אני רוצה לקפוץ על רגלי וללכת. רגע אחרי את עושה את הדבר הקטן שגורם לי לחבק אותך הכי חזק שאני יכול
איך זה תמיד מגיע לזה?
לפני כמה ימים, כתבתי בפורום כלשהו, תחת טופיק שנקרא "תשוקות של הרגע" שאני רוצה לנסוע למקום חדש, כמה שחסר לי הרט הזה של לנסוע באוטובוס בלי לדעת בדיוק איפה אני יורד, בלי לדעת בדיוק את מי עומד לפגוש, אבל עם תקוות, תקוות גדולות. שזה יהיה משהו שיחלץ אותי ממצבי הרוח שפוקדים את המערכת בתקופה האחרונה.
למחרת, קייבלתי מייל. משרה שלא חשבתי שאני עשוי לקבל אבל שלחתי קו"ח סתם כי זה לא יזיק. למחרת קייבלתי טלפון מהחברה "אתה יכול להגיע לינו היום בשלוש?" וחמש שעות אחרי זה מצאתי את עצמי בדרך ליוקנעם. עם ידיעה איפה אני בערך אמור לרדת וציפייה. ציפייה לפגוש מישהו חדש. משהו חדש.
מאז חלפו יומיים. וכביש חיפה-נשר-יוקנעם נראה קצר יותר ויותר, עם שלטים למקומות שרק קראתי עליהם, ממש כמו יוקנעם, גם המקומות האלה נשמעים כמו עירוב של עיר נטושה, ועיר מופלאה מקום שהייתי רוצה לפקוד שוב ושוב, להכיר את האנשים את הסיפורים להיות חלק בחוויות, עם כוכביות קטנות שאסמן בעלילה פה ושם, דברים שרק אני אזכור, או שירשמו בדפי המערכת בצורה שונה מאשר אירעו.
לזה מתווספת גם עבודה חדשה, חלומית מהרבה בחינות, עם השקט שנחוץ לי כדי ליצור, עם המחשב האישי שלי, עם האוזניות שלי שבמשך תשע שעות מנגנות last.fm בלי שאף אחד יעיר משהו על השטויות שאני שומע.עם השכר לשעה הכי גבוה שאי פעם שילמו לי, עם הבטחה אישית של מנכ"ל החברה שהשכר עוד יעלה בהרבה בקרוב, עם כל מיני דיבורים על עבודה מהבית, על טיסות לחו"ל ועם חצי שעת הנסיעה על כביש חיפה-נשר-יוקנעם. לרגע נראה שהמחשבה האקראית התגשמה לה, כרגיל אצלי, לא כמו שדימיינתי אבל בלי תלונות בכלל. כל מה שנותר לי לעשות זה לא לפשל ולא להישבר.
כל זה הוא חצי האמת, כי אלה הדברים הטובים. כי מתחת לפני השטח הכל בוער, מאז אותו ערב אצל א. כשהרוב נאמר. דברים לאט לאט הצייצבו על מסלול ההתרסקות שתמיד נמצא בתוכי. א. ואני גמרנו באמת, מצבי רוח מבזיקים ומעלמים, מתחלפים ללא הרף. לפעמים אני מרגיש כמו ילד קטן שאכל המון המון שוקולד - נכנס למצבי הייפר ואחרי זה קורס לתוך שוגר-קראש, הכל זז לאט, מהר או שניהם בוזמנית. לפעמים אני מרגיש בפנים - משנה ומשפיע או בחוץ - הכל נראה כתיאטרון חובבני אבל לרוב אני פשוט עוצם עיניים, מחזיק את הידיים צמודות לגוף ומחכה. נדמה לי שג'ו כתבה על זה פעם "בכל פעם שאני מרגישה קיר מתקרב, אני עוצמת את העיניים ורצה קדימה"
ולהתקף עדכונים בנאליים -
מחר (כלומר היום) צריך ללכת לעבודה הישנה ולהתפטר . לקחת את הצ'ק של חודש שעבר , להפקיד אותו בבנק, ללכת לתערוכת האנימה בחיפה (עם ההיא_שלא_ידעתי_את_שמה) ואחרי זה לקחת רכבת לתל אביב, להופעה של נתי אורנן. משם צריך איכשהו לחזור לחיפה לעוד יום של לקום בשבע ולנסוע ליוק.
אבל מה שמטריד באמת , אני לא יכול לכתוב, אני אפילו פוחד לחשוב. אם יש דבר אחד השנוא עליי יותר מאשר להיות לבד זה להרגיש לבד. כלומר, להרגיש משהו גדול באמת, כמו אהבה ששמורה רק בודדים ולראות את הבעת הפנים המבליגה שלו בכל פעם שאני מוצא בתוכי שרידי כוח לומר לו את זה. *זה* נקרא להרגיש לבד.
דפוסי ההתנהגות שלי די אופיניים במצב כזה - מתחת לשיער אפשר לראות מלחמה תמידית בין הרצון לקום וללכת, לברוח, ואילו מהצד השני יש בי את המחלק שמנסה בכל כוחו למצוא את הדדיות, סימנם קטנים, תמימים שיוכיחו שאני לא לבד במה שאני מרגיש שיש שניים לטנגו הזה.
בסופו של דבר זה אוכל אותי, תש כל טיפת כוח וסוחט את העונג שמראש היה יכול לנבוע.
הידד!0
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
