על השולחן,
להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה |
 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
סמסים של מלחמה.
4 שיחות שלא נענו.
אני מתקשר חזרה.
קול חנוק עונה לי בצד השני.
"ל. מת. תתקשר לקטנה להגיד לה."
השיחה מנותקת.
אני עושה טלפונים כדי להשיג את מספר של הקטנה. עושה מה שאומרים לי - ילד טוב. כולנו ילדים טובים. תוך כדי שמירת המספר של הקטנה אני מבין שלמעשה אני לא יודע כלום
"איך הוא מת?"
"לא שמעת מה קרה היום?"
"לא" (יצאתי מהבית בשמונה בבוקר ואני אחזור אליו רק מחר בערב)
"חטפו עוד חיילים. 7 (8) מתו, ל. הוא אחד מהם, עוד לא התירו את זה לפרסום"
השיחה מנותקת.
אני מחייג לקטנה, לא ממש יכולתי לחושב. רק להודיע לה.
ממתינה.
מישהו מנחם אותה, היא כנראה כבר יודעת. ואם לא? שניה לפני שאני מנתק היא עונה.
כמה שניות שקט
"אני מניח שכבר הודיעו לך."
"כן, בטח שהודיעו לי."
בטח שהודיעו לה, אם הייתי עוצר לחשוב כמה שניות במקום למלא פקודות הייתי חושב על זה. למה לעזזל אני יודע את זה. אם משהו היה עוצר לחשוב בכלל לא היינו מגעיים למצב הזה.
עוד כמה שניות שקט
"את יודעת, אני מצ.. תנחומיי והכל.." מה כבר יש להגיד?
***
לאט לאט דברים מתחילים להתחבר.
קטעי אקטואליה מהנסיות הקצרות באוטובוסים ומוניות. מישהו ברדיו דיבר על פינוי מפעלים בחיפה. פתאום הכל כל כך קרוב אליי.
למה לעזאזל אני יודע את זה?
מסתבר שסנדרה שירתתה בבסיס ההוא, של ל'. לא מגיע לה כל מה שעבר עליה. הפיגוע לפני כמה שנים, עכשיו היחידה שלה. אני כבר לא רוצה לדעת פרטים, רק לחזור להופעה
***
סמסים לחוצים
פלאפון מצלצל באמצע ההופעה - "מתחילה מלחמה מחר"
"אני אראה אותך מחר" פעם ראשונה שאני רוצה להרגיש אותה קרוב אליי. אני, לא היא זקוק לעגון הפעם.
"יש להם רקטות שמגיעות לבאר שבע!"
"לא מדאיג אותך שמפנים מפעלים בעיר שלנו?"
"לא ידעתי"
"אתה יודע של. היה מאורס?"
"אני רוצה להיות איתך עכשיו" כש104 קילומטר מפרידים בינינו, נהיה קשה מאוד לכתוב את זה.
"אני רוצה להיות עם סנדרה, אני מפחדת עליה כ"כ, ... , היא סוגרת שם חודש"
"הרבה אנשים הולכים לסגור עכשיו" תשובה סתומה בטח שהיא רוצה להיות עם סנדרה, איזה אגואיסט - דוחף את עצמי? {זה לא אגו, זו פאניקה שקטה} משהו לא בסדר. אני יודע שאני שוכח משהו.
"או להיקרא למילואים, או להתגייס מוקדם"
***
פאק. הבנתי מה לא בסדר, בובי. היא משרתת בצפון. אסור לי לדעת איפה בדיוק, אבל הבערך שהיא אמרה בזמנו מאוד מפחיד אותי, היא שם. רוב הסיכויים שהיא ידעה על מה שקרה שם הרבהץ אני יותא מההופעה, ברגליים כושלות מועד בדרך, היא לא עונה.
***
הם רוצים את האסירים? שיקחו אותם. בארונות. הראש כבר לא צלול, עם כל סמס שמגיע, הפלאפון עובר בשקט בין האנשים בשולחן שלנו פה ושם נאמר משהו. הזעם מקבל צורה של סרקאזם שחור. אבל הצלילים נתקעים בגרון. אני רק עוצם עיניים ומנסה לשמוע את המוזיקה. אני לא קשור לסיפור הזה ובספק האם ל. ואני החלפנו אי פעם מילה. אז למה להיכנס לזה? אפילו אם הקטנה לא הייתה יודעת, למה שאני אהי איש הבשורה, ואם היא תדע שעתיים מאוחר יותר, לא יגמר העולם, לא יגמר העולם, היא תהיה מאושרת עוד שעתיים.
למה זה קרה? מישהו בעולם יכול להסביר למה להרוג שמונה איש לאסור/לחטוף עוד?למה במקום קטן כל כך, אנשים מבזבזים מרץ ואובדן בלפגוע אחד בשני, יש מישהו שיכול להסביר? לא לי, לקטנה, להורים של ל. לאישתו לעתיד, שכבר לא תישא את הטבעת, לאותה משפחה שצהל טבח כששוב טעה בכתובת. מי יכול לתת לכל האנשים האלה תשובות?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
