על השולחן,

כל הקטע הזה של הבלוגים, הוא כזה מיותר לפעמים,

הוא מביא כל כך הרבה צרות שבטח לא היו לך אילו לא היית מודע לקיומו של ישרא.

ואפילו אתעלם מהדוגמא המתבקשת של הפגישה עם ג'יין,

יש דוגמא הרב ותר עצובה מזה.

היום למשל,ממש התבאסתי מה שאייב סוגרת. היא ממעט הבלוגים שמבלוג שאני לא אוהב, הפך לבלוג שאני ממש עוקב אחריו ומצפה לפוסט חדש, לפעמים אפילו נכנס ובודק, על אף שאני מנוי, ופתאום אני מגלה שכל הפוסטים נעלמו ובמקום פוסט פרידה, שכרגיל אני מזדהה איתו כרגיל.

פרט לזה, כמו מבינכם שמו לב שנמחקו שני הפוסטים האחרונים, מה שאיש לא שם לב זה שמחקתי שליש מהבלוג, 50 פוסטים יותר מחצי מהרשימות, קיבלו קליקים חוזרים ונשנים על "מחק", וחצי מרשימת האיציק שלי נמחקה באכזריות.

לכל דבר הסיבה שלו,

פוסטים נמחקו בגלל שהם היו עילגים מדי, מעכשיו אני מקווה לשנות את המתכונת של הבלוג, לא פוסטים דפוקים שאני כותב רק בגלל שמזמן לא כתבתי (כמו הפוסט הזה) או פוסטיים סתמיים שמכבדים עלי בעיקר. ה56 פוסטים שנמחקו היו כאלה. ואילא נגמר לי הכוח בסוף, גם מהחודש היו נמחקים כמה דפים. (בנוסף לאחד שכבר נמחק).

הרשימות נמחקו/שונו - ממגוון סיבות:

• רשימת הבלוגרים המענינים שלי שונתה מיסודה ונוספו אליה פליטי


• רשימת הרוקיסטים שלי, שזו נמחקה כליל,


• רשימת הדברים שעושים לי רע נמחקה ובנטיים שמתי שם כמה דברים עד שאמצע משהו יותר מענין לכתוב,


• רשימות האנשים (שהיו)  הכי חשובים לי,  נחמחקו בגלל איזשהו שינוי פנימי שחל בתפיסה שלי,  וכנרה שחמישי/ת לא יהיה כי לספור אנשים שנקשרת אליהם זה טיפשי בדיוק כמו להכריז שנקשרת לאדם כלשהו.  זה רק עושה כאב ראש.


• רשימת התאריכים עודכנה, כי ככה, שכחתי לעשות את זה מזמן.


• הצבעים של הפוסטים שונו, כי.. כי... כי יש שינוי מגמתי בכל מה שקשור אליי, והבלוג הזה יהפוך, אני מקווה, למקום טיפה יותר רציני, טיפה יותר עמוק, טיפה יותר על רמה, כי אני רוצה לחזור בארכיון לפוסט אקראי ולהיזכר במה שהרגשתי שם, ולא במה שעשיתי ביוםיום. פוסטים שראיתי ולא הזכירולי כלום נמחקו בהנף יש ועכבר.

אבל על אף שלכל דבר נפרד יש סיבה, בגדול לכל המכלול אין משמעות כלשהי, כלומר ,פרט לה שאני רוצה להפוך את הבלוג למקום שיותר נוח ליבו וגם יותר נוח לקבל ממנו פידבקים, כי זה מה שמבדיל את זה מלכתוב ביומן רגיל, התגובות ולא הכמות שלהן.

מה עוד?

המסיבת הפארק ביום שישי, כרגע מתנוסס מעליה סימן שאלה ענקי בגלל שיותר מדי אנשים שאני מעדיף שלא לראות הולכים להיות שם, ואני צריך להחליט האם יש לי סיכוי ממש להנות במסיבה, נכון להיום נראה לי שאלך, כי יש גם אנשים שאי רוצה לפגוש ולדבר איתם, אבל ממש עד הרגע האחרון, שום דבר לא יהיה ידוע, כי אני הרי ידוע כל כך בהיותי יציב נפשית.

מעבר לזה, הימים עוברים בשריצה מול הטלוויזיה, הרבה יותר קל להסתכל דרך חלון על החיים של האחרים מאשר לחיות את שלך, רק למה כל סרט חייב להיות עם איזה קטע רומנטי, למה. זה מה שאני שואל, אבל נראה שאני סתם רגיש מדי (no shit sherlok) ובלנסות לא להרגיש שום דבר,  עדישות כרונית, עוד מחלה שעליה צריך לעשות פרסומת של כללית, מה שכן ברגעים היחידים שחשבתי ל משהו אחר ולא על להיות עדיש פשוט הרגשתי פרצי דמעות מתפצים לרסיסים בפינה של העיניים שלי, ולא נוזלים לשם כמו שאי כל כך רוצה. פאק! אני כל כך רוצה לבכות. פשוט כך, אחרים יושבים ומדוכדכים מזה שהם כל הזמן בוכים ואני יושב ומנה לגרום לעצמי לבכות, מטיף לעצמי שכשאבכה אוכל להתער מכל הדבר הזה שנרקב בתוכי, אעטוף את בעיות שלי במיים מלוחים ואוציא אותם החוצה, ובו זמנית אי מתעצבן על ה שאי פשוט לא יכול, כל פרץ דמעות מסתיים בכאב חד בעיניים וכלום. אפילו ילד גוט'י ומייוסר אני לא יכול להיות כמו שצריך. בין לבין יש שיחות קשות באיציק, שכולן מתנהלות סביב שלושה ארבע אנשים ופה לשם מישהו שמנסה, בלי לדעת על שלוש החלונות האחרים, לנהל איתי שיחה כיפיית ו/או הזויה כמו השיחות הטובות של פעם, וחוטף ממני חוסר נחמדות ופחות מזה.

חודש מינוס יומיים

"עוד טיפה יותר מחודש אני מתגייס" באתי להגיד לThe She בשיחת איציק חביבה, (היחידה שבאמת הצליחה לבדר אותי היום) וכעבור רגע מוחק את ההודעה וכותב "עוד חודש" חושב עוד טיפה ומוסיף "מינוס יומיים". לרגע זה הפחיד אותי. מילא פחות ממאה יום, אבל זהו זה עוד אפילו פחות מחודש ואני בפנים, ואולי בעצמם כן יש איזה משהו שמסביר את השינוי שחל בתוכי בזמן האחרון, זה שאני חוזר לתודעה הפוליטית_שמאלנית_כמעט_קיצונית שלי ומצד שני אני רואה עכשיו שהיא הרבה יותר בוגרת, הרבה יותר שקולה ורציונלית, מי יודע, אולי אפילו אנסה שוב להתקבל לקצונה יעודית, אני יודע שאני מסוגל לזה, פשוט בפעם הקודמת לא רציתי לקחת חלק בצ.כ.ל, אבל בכל מקרה רק עוד חודשיים אוכל להגיש בקשה שוב, בנטיים, שאתגייס קודם ולא אצא על נפי ואחרי זה אדאג לזה.

הגיע הזמן לדעת מה אני שווה. זה לא פרץ אופטימיות או משהו כזה, זה פשוט איזו הכרה שאני מגיע אליה בשבוע האחרון, אם תרצו, אולי אני מנסה שוב לעמוד על הרגליים, והפעם לבד, עם העבר שהדחקתי  או שסתם אני עושה לעצמי חיזוק חיובי לקראת המסיבה שהולכת להיות די מבחן, מה שכן, הזמן יראה.

ומחר שוב אאלץ להפסיק לרגע את הרחמים העצמיים שלי כי שוב יש לי איזה תיקון מחשב לעשות. ואחרי שתיקנתי את שלושת התקלות שאימא הצלחיחה לגרום במחשב (שרפה ספק כוח, דפקה מקלדת אלחוטית ושברה את מצלמת הרשת) אני הגעתי למסכנה שאני שווה משהו בתחום הזה. נראה כמה זמן אחזיק מעמד בלהתרכז בדבריםשאני טוב (יחסית) בהם, והאם זה יהיה יותר זמן מהעדישות הכפויה שלי.

לילות בלי מילים/ מילים: ענבל פרלמוטר

רציתי לצרוח
בקולי לעקור שורשים עמוקים
של עצים עתיקים
וההד ינער אז אבק מעלים
עיר שלמה תיבהל
קירותיה נופלים.

רציתי לצעוק
בקולך המתוק שניגן בתוכי
ונגע בי עמוק.
ומן האוקינוס יבואו גלים
כמו דמעה ענקית
של לילות בלי מילים.

לילות בלי מילים
לילות בלי שינה
אני לא ישנה
אין לי שום מנוחה
מחכה רק לך.