על השולחן,
להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה |
 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
ברווזים
זה לא עצבים ולא ייאוש וגם הדאגה עברה קצת. מה שמתחיל להתעורר זה העדישות השלרוב מלווה את שעות השיכרות שלי, אפטיות וכניעה לדטרמיזים של כל מה שקורה.
סירנות ברדיו, בומים בלילה, פלאפונים בהולים, יותר רפרשים לynet, פחות זמינות לפלאפון.
פעם בכמה שעות גדל מעגל האנשים שנמצאים תחת גשם הזלעפות שיורד ופה ושם אפילו אי נכנה לטרנד החדש, ושולח הודעה לאדם זה או אחר. לא אנשים שאני בקשר תמידי איתם, אלא כאלה שליד שמם תמיד יש כוכבית קטנה.
"אתם כמו ברווזים במטווח"
זה פשוט נראה ככה, עשיתי סיבוב קטן בחיפה, מקומות שבשעות הערב היו מלאים עד אפס מקום, עכשיו הם ריקים, לרגע הצטערתי שהרולר שלי נמצאים בתל אביב, הכבישים ריקים פרט למכונית פה ושם.
כרגע היה בום. אין לי מושג מה זה היה אבל יותר מזה אני לא רוצה לגלות.
נמאס לי. זה הכל.
אני לא מבין מה יוצא מזה? אנחנו מורידים להם והם מורידים לנו בנינים, חיילים, אנשים, אוהבים, בעלים ובעלים לעתיד. חוץ תשלום שעות נוספות לכל שדרי החדשות שעיקר עיסוקם היא לומר אותו הדבר שוב ושוב במילים שונות (או אותן מילים מפינהם של שדרים אחרים). אין רכבות ולמשך כמה שעות אפילו לא יכולתי לחזור מהעבודה הביתה כי עצרו את האוטובוסים. להיות שם, בין אותם חברים לעבודה כאשר כל אחד מסתגר עם אוזניות וערוץ תיקושרת. הודעות קצרות, בלי צורך בהסברים "נפילה, חיפה" הייתה אחת ההודעות האלה שהסתירה בתוכה עוד 8 הרוגים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
