על השולחן,

הבעיה בהתהליכים היא שהם לוקחים זמן. ודווקא בזמן שאתה מחלים, בזמן שאתה על אנטיביוטיקה, אתה נוטה לחלות יותר, הלואי ופשוט היה אפשר לקחת את מהירות הזמן ולעצב אותה, זה רעיון לפיצ'ר נכמד בפרו של החיים. אבל אני פרו-לס, וכנראה שאניאתקע עם הזמן האיטי והאנטיביוקתיקה עם התופעות הלווי המגעילות מאוד.

4 החודשים האחרונים עברו בהמתנה למה שקרוי מסיבת פארק, או מסיפארק על בסיס הקיצורים החדשים הנהוגים בישרא. לאחר 4 חודשים, הגיעה השבוע שלפני המסיבה, השבוע שכולו היה אמור להיות צפייה והנאה טהורה לקראת המסיבה, אבל במקום זה, זה הפך לסיוט מתמשך, כמו בימים הטובים, לפני שהתחתלתי להשתנות, זה היה שבוע רצוף פיצוצים, שיות איסיקיו זועמות ושוב, לא מעט דרמטיזציה (מאוד) מיותרת. אבל בכל פעם הצלחתי לתפוס את עצמי, לאט לאט קבעתי לעצמי אזשהו קו שמעבר לו אני לא מאמין לשטויות שנאמרות. כלומר עמוק ומילים יפות זה יופי, אבל כשזה נובע מתוך אנשים מזוייפים, זה רק מגוחך, גיחוך היה בשפע, אפילו יותר.

אובייקטיביות זה דבר חמקמק, אנשים מבחוץ לא יכולים להיות אוביקטיביים ואילו הצדדים שבטח לא יכולים להיות ניטרליים, וכך זה מגיע למצב שאני פוחד להגיד את האמת, כי מעבר למילים שלי, כל אחד מוסיף את העבר שלי, כל אחד מכפיל את מה שאני אומר במה שהוא חושב שאני חושב וכך יוצא שגם כאשר אני לרגע עומד מהצד ואומר מה באמת קרה, כי הרי אני בין האנשים הבודדים שבאמת יודעים, אי אפשר להאמין לי כי הרי אני צד בסיפור הזה, אז במקם אוביקטיביות אני מקצין את הגעה שלי ואומר לאנשים מה שהם רוצים לשמוע. כמו בימים הטובים, כאשר הייתי כל כך עסוק בלהגיד לאנשים מה שהם ציפו לשמוע, ולהיות מה שהם אוהבים, ולהתנהג כמוהם, שלא נותר לי זמן להיות עצמי ולגלות שמעבר להכל אני לבד, כמובן שאני אולי מבין את זה עכשיו, אבל כאשר אני חוזר לזה, יחד עם כל התופעות לוואי אני למעשה חסר אונים, כי האופציה השניה היא המצב שלי בחודש האחרון, שזה לא עדיף ברבה.

השבוע האחרון, היה סיוט, מספיק כדי לגרום לי להרהר האם בכלל להגיע למסיבה, ומספיק כדי להבין שהמסיבות זה מה שגורם לי הנאה ואני לא הולך להרוס את זה לעצמי בגלל מישהי שהייתי בקראש עליה 8 חודשים או בגלל אנשים טיפשים כאלה ואחרים. אחרי שהחלטתי, הסתבר לי שהחלק גדול מאוד מהאנשים שצפיתי שיהיו ויהרסו לי לא יהיו, וכמובן שהאופציה שהנאה אחת פשוטה לא תתקיים גם עבורי לא קסמה לי, אז באופן טבעי הרסתי לעצמי את המסיבה עוד לפני שהיא התחילה.

התאהבתי. בצורה הגולמית ודבילית שהייתה לי עד לכדי מיאוס בשנים שעברו, ואני אפילו לא מאשים את עצמי, הייתי כל כך עייף מלהילחם בכולם, עד שלא נותר כוח שיגן על החומות הישנות, ולבי לשם לב, מצאתי את עצמי מתהפך במיטה וחושב עליה, לכמה שעות אפילו נהנתי מזה מאוד, כי ידעתי שבערב אפגוש אותה וזה יגמר, אז פשוט וויתרתי לעצמי, ונתתי לעצמי לחשוב עליה הרבה, נתתי לעצמי הזרקה קטנה של אותו סם שמרים את העולם, על אף שידעתי שאת המחיר יהיה עלי לשלם.

ביום המסיבה, כבר הכל נראה מוכן, קמתי לאחר שינה טרופה, נזכרתי בה, חייכת ופתחתי את המחשב, כבר שכחתי איך זה שיחות קלילות עם אנשים, עם חיוך על הפנים, אלה שלא הכירו אותי שמעו ממני את סיפור ההתאהבות ואיך אי הולך לרסק את זה הערב, חלקם גם ניסה לעודד אותי, מוזר איך זה שכולם, בלי יוצא מן הכלל היו כל כך בטוחים שזה הולך להצליח, אני ידעתי שלא אבל נתתי לעצמי להאמין, באמת שאני אל יודע למה. אף פעם לא הייתי טוב שבתשובות.

התחלתי להאמין שהשקט מגיע, שזה באמת עבר, כנראה שהתאהבות טימטמה אותי קשות, וכך הגעתי למסיבה, במצב רוח טיפה יותר טוב מהרגיל, בעיקר הקלה מזה שבפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני טרוד במשהו או יותר נכון במישהי שטיפה יותר רחוקה מהסיפור הזה שלי. אולי הייתי צריך להאמין בזה כדי שאוכל להנות מהמסיבה. אני לא יודע. אני רק יודע שכל הערב בילתי בשיחות נעימות עם אנשים, כשאני עוקב בזווית העין וסורק עבור דמות שנראת כמוה, אני רוצה אלמוג (אל תטרחו זה לא השם האמיתי שלה) צרחתי בטעות באמצע הפארק, ומכל רגע נהנתי יותר, אפילו ניהלתי שיחה די ארוכה עם החבר של אותה ראשונה מפורסמת, הקראש המיטולוגי שלי, וניסיתי לעזור לו, אפילו לא קלטתי עד כמה המצב מגוחך, אני, הבן אדם שאחרי כל פגישה שלי איתה הייתי יוצא מהמסלול בצורה טואטלית, מדבר איתו על דברים שלא העזתי להזכיר את עצמי, ומיד בתום השיחה כבר הרגשתי הרבה פחות טוב, ואז ראיתי אותה ופתאום הייתי צריך ללכת. אז חטפתי אותה לשיחה מוזרה, הייתי כל כך עסוק בלא להגיד את מה שאני כל כך רוצה להגיד, שכל הזמן אמרתי דברים שאני לא רציתי להגיד, דיברתי איתה על המוות שלי, על דברים שאפילו אני הצלחתי להדחיק כדי לתת למיאר הישן לתפוס פיקוד על הגוף שלי. כמובן שהשיחה היתה בדיוק כמו שצפיתי אותה, בלי גילוי חיבה, בלי חיבוק, בלי נשיקה על הצוואר כמו תמיד, בלי חיבוק שכל כך רציתי שיחמם אותי.

כעט הגיעה הזמן ללכת, מצבי היה מעורער היטב, וברגע האחרון, מצאנו את עצמינו נוסעים באמצע הלילה למסיבה אי שם בצפון ת"א, מסיבה שדי רציתי ללכת אליה אבל בכל זאת, מסיפארק ועוד מסיפארק ראשון לשנה זה לא משהו שניתן לפספס, ובמיוחד כשלא הייתה לי סיבה טובה דיה, אני מוצא את עצמי באוטו, עם בגדים שאולי מתאימים לפארק, אבל בטח לא למסיבה של מטאליסטים צפוניים, בלי שמץ של מושג לאן אני הולך, ובלי שמץ של מושג איל אני מרגיש, פשוט נוסע כי כבר היו פעמים שהספונטימיות הייתה מתכון להאה רצופה. לא הפעם. כשעלינו כבר היה די רע, המסיבה עברה לשלב פוסט כיפי כשכולם שורצים על הספות במין מצב חצי הזוי שכזה, בהתחלה הרגשתי לא משהו (כי תכלס לא הייתי קשור לאשי שם) אחרי זה הרגשתי פשוט זוועה בגלל הטימטום של כמה אנשים, ואמלא הייתי תלוי בעוד אנשים לבטח הייתי הולך הביתה. ואחרי זה, התאוששתי קצת והבנתי עד כמה המצב משעשע, אבל היות ואני כל כך פגוע באותו רגע לא הצלחתי לצחוק על זה. למעשה אני עדיין לא מצליח לצחוק על זה, אבל אני מבין ומאמין בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני חפ מפשע, וכל העונשים הטיפשיים האלה לא מגעים לי. מאז ומעולם המצפון שלי היה מעוות, אבל מרגע שהבנתי את זה, הכל נראה לי כמו משחקאחד גדול, אותו משחק שהתגברתי עליו והכעט נראה לי כל כך מאוס, אותו משחק, שאני נשאב לתוכו מחדש, אבל הפעם לא אתן לזה לקרות.

מסר לבאות - אני לא יודע מה יקרה, אני פשוט בפסק זמן, כי גילתי שלהתרחק מהתמונה זה לא לבוח ממנה אלה רק לראות טוב יותר. פעם הייתי עכבר בתוך המבוך הטיפשי הזה, עכשיו אני מעליו. ולאה שעדיין תקועים אי שם למטה במעטפת של שקרים ודרמות בשקל - תהנו מהבישול שלכם.

באהבה,

והתאהבות שהייתה

מיאר