על השולחן,
להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה |
 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 8/2006
מתוך הטיוטה
בין טיפות הגשם שהגבירו את קצבן בהתמדה, היא כאלה שמצאו נתיבן בין העצים ומשם אל שיערו, אפו ובגדיו. מה השהתחיל במטר נעים ונחמד כשהוא הגיע לספסל הפך תוך כדי ההמנתה לסערה של ממש. ראשי האנשים התחלפו לאט לאט בכתמים עגולים בכל מני צבעיים. השעה הייתה שעת בין ערביים והגוון הסגלגל הנשקף מהשמיים העיר עיווט את צבעי המטריות וגרם להכל להירות כמו אחת הסרטים שחיקו את המאה ה17 - גוונים של אפור וספיה ובהירות שנראת לא טבעית, האפקט שבסרטים נבע מאיכות יתר של ציוד הצילום, היה במציאות לא יותר מאשר תוצר מעלף של הזיהום התל אביבי. בזמן ששלוליות החלו להיווצר על פני החול של הפארק, הוא כבר היה שקוע בריח הגשם, מנסה לנשום כמה שיותר ממנו, לפני שיעלם או נחיריו ומוחו יתרגלו לריח ויבטלהו. היה לו את המנהג הזה מאז שהיה ילד, לנסות לנפח לעצמו את הריאות כדי לספג כמה שיותר מאוויר המרענן והקריר של הגשם. כמובן ששנים של סיגריות נתנו את אותותיהן בניסיונותיו הנוכחיים אבל בשילוב זכרנונות הילדות, שינוי האוויר עדיין עורר אצלו זכרונות טובים.
על אף אהבתו הרבה לגשם, כמות המים שחלחלו לבגדיו כבר הפכה אותו לכבד ומגושם, מוחו נתן מהפנים אל החוץ וחזרה, לרגעים נדמה היה שכל עיסוקו הוא להביט במבט לא ממוקד על הכתמים הצבעוניים שחלפו על פניו, לשטוף את העיניים ואת הנפש על ידי התבוננות החוצחה ובכך לימנע ממחשבות לגבי עצם המצאותו שם, רגעים לאחר מכן היה שקוע פיתוח תיאוריות פסיכולוגיות בנוגע לקשר בין ניסיונות להיאחז ברקמה האנשוית, לנעוץ ציפורניים בשגרה האפורה ולא לכינע. לא לעצמו. הגשם והנשימות הכבדות תמיד גרמו לו להרגיש יותר שייך לעולם, כמו גוזל הנהנה מהצל וההגנה של כנף אימו, הוא הרגיש את אימא אדמה ממלאת אותו תחושת בטחון ושלווה, מחשבה זאת גרמה לו לחזור ולהביט במטריות החולפות ממרחק ברחוב הראשי ולתת למחשבותיו לנדד.
עברו כבר חמש שנים מאז היום שבו הכירו לעומק, הוא זכר את התקופה זאת משום שאז הם בילו את ימי הגשם הראשנים אצלה בחדר, עם חלון פתוח בעודם יושבים שקטים, לפעמים מחובקים, לפעמים במרחק נגיעה ומאזינים בשקט לצלילי הטפטוף בלתי פוסקים. כשהוריה לא היו בבית, הם היו פותחים את החלונות העצומים ימעשנים סיגריות בעודם יושבים על המעקה, היה כלל בלתי כתוב האסר על דיבורים באותן דקות כל האחד האזין לעלים הנשרפים בין אצבעותיו ומתבונן באדם שמולו. יצא בשלושת האוקטוברים מאז אותה שנה כל אחד מהם בילה את הימים הראשונים לבד, הוא רשם לעצמו בראש לשאול אותה על הימים האללו, ונזכר במצבים שבהם הגשם תפס אותו ובשכל הפעמים זכרונה עלה במוחו עם הטיפות הראשונות, גם כשהיה בלונדון, הוא התיישב על עדן החלון של המרפסת והדליק סיגרייה, לכבודה.
האור הסגלגל נמוג לבנטיים וכעת ברקים פילחו את את השמיימים הבהירים הגשם נחלש וחזר להיות טפטוף קליל, אמלא היה ספוג עד שד עצמותיו ללא ספק היה יודע להעריך את המזג טוב יותר. אבל, הוא היה רטוב לא פחות מהשלולית שלרגליו והתבונן בפנס הרחוב המשתקף בה ועל קרני האור האשר נשברו במעגלי המים. עכשיו היה זמן טוב להדליק סיגריה, לשבת בשקט ולהאזין להטיפות השם הנופלות על העלים, על החול ועל המטריות של האנשים החולפים במהירות ברחוב. בכל שאיפה לשמוע את העלים הופכים לפחם בתוכו. אז, היא חכתה לו בשקט ליד החלון כשבחוץ גשם ועכשיו הוא מחכה לה כאן. אז היא ידעה שהוא בדרך, אבל עכשיו הוא מתפלל לראות אותה אוחזת בכתם צבעוני משלה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
