על השולחן,

ברוך הבא

הרשו לי לטפוח לעצמי על השכם בחוזקה וגאווה, על כךך שאחרי כל האירגון שכחתי רק דבראחד לשים בתיק. כמו שחשבתי וכמו שוודאי שמתם לב, נשארתי בשבת הראשונה, ולמרות זאת התיק הענקי שעאליו צורפו שני קיטבקים מתמנת צה"ל הספיקולמלא בנאמנות אחר צרכיי, פרט לאותו דבר שכתי. למעשה אמלא שכחתי את תעודת הזהות בבית לא הייתי חייב לחזור עד הבית במונית והגיוס שלי היה מוצלח בהרבה, אבל לצערי הת.ז. לא נכלל בשם רשימה שלי ואכן הוא נשאר בבית מה שגרר האבה קיטורים מצד אימא, עצבם מצידי ומונית הביתה וחזור לתל השומר, שעה וחי עיכוב בגיוס וכול טוב, אבל חזרה לענן כאמור הגיוס היה קליל ונחמד, די מהר הסתברר לי שאני אכן מיועד לתפקיד שהתקבלתי אליו כמו חצי מהמחלקה שלי ואילו החצי השני מיועד למודעין **מסווג** כלומר היו שלנו לא היה סתמי בכלל אלא יעודי מאוד, וגם הטירונות היא לא 00 אלא 02 ולא סתם 02 אלא 02 מורחב, כלומר קורעים לנו את הצורה, או לפחות קרעו עד יום רבעי כשהתחלנו לעשות שמירות ואילו אני נכנסתי כ"כ (כיתת כוננות) ולכן עשיתי שמירות רק הש"ג (כניסה למחנה) ובשאר הזמן בעיקר עשיתי כלום. אני מניח שאילו הייתי במצב רוח טיפה יותר טוב הייתי נהנה משלושה ימים האחרונים כמו ששאר האנשים נהנו.

לא לבנים בלבד

כשהגענו למחנה 80 היינו כולה 97 טירונים בתוך כל המחנה (שמוכן לקלוט מעל 2000 איש) ובאוויר היו שמועות על כך שבקרוב עומדות להגיע בנות למחנה, שאר האנשים באוהל שלי נהנו והתרגשו מהמחשבה ואילו אני, טוב נו, לא לא כזה שינה, רק רציתי שחבר שלי מהבית ספר יבוא למחנה הזה (הוא התגייס יום לפני) הימים עברו, זיו הגיע למחנה אחר ואילו הגיוס של מישהי שהכרתי באקטיביסזם (זאת מהפוסט הקודם) התקרב ויום אחרי יומגיוס פתאום היא עברה לידי כשעשינו מסדר בוקר ליד החדראוכל. היא אומנם לא זיהתה אותיכי אני הייתי מסופר עם שיער קצר עד אימה. אבל לרגע חשבתי שהטירונות הזאת לא הולכת להיות כל כך אייומה כי כי, אני די אוהב אותה והיא הראשונה מזה המון זמן שהצליחה לתת לי חיבוק מחמם באמת ועכשיו היא בבסיס, שלי, ונוכל להיפגש מדי פעם, לדבר.

כן לבנים בלבד

"כל הכבוד לה"ל".באמת! הם אסרו להן לדבר איתנו, הבנות אוכלות בחדר אוכל נפרד,בשעות ט"ש נפרדות ובקיצור על אף שאנחנו באותו מחנה , אסור לי לדבר איתה, להקרב אליה וכמו שאמרתי זמן, אם יש משהו יותר גרוע משעתיים נסיעה זה דקה הליכה ברגל ואעקה באמצע...הפעם היחידה שיצא לנו לדבר זה כשהיא באה לקנות שוקו ואילו אי רצתי לראות אותה, הא כאמור, לא מזהה אותי עם שער קצר, וכשהיא כבר זיהתה, לא יכולנו ממש לגעת ה בזה כי בערך כל מערך הפיקוד של צה"ל בכלל והמחנה שלנו בפרט היה סביבינו, בחזרות לקראת טקס הזיכרון הממלכתי ביום ראשון שאגב הייתי אמור לקחת בו  חלק פעיל(לירות כדורים חסרי קליע) כלומר, נבחרתי בין 25 החיילים המצטיינים של הפלוגה (טוב נו, יום לפני זה היו המטווחים שבהם הייתי מקום ראשון), אבל ההשטפות שלי בטקס בוטלה לאחר שלקחו אותי לכיתת הכוננות. מצד אחד אני קמת מצער שאני לא יכול להשטתף אבל מצד שני לשכב כל היום על מיטה בתוך חדר בלי "ח"ים, שמנם ועונשים היה בחלט שווה את זה, לפחות קצת.

ליפול במשימה

זה לא הכי כיף. דבר ראשון בחלק מכיתת הכוננות עשינו שתי הקפצות (דימוי של חדירת מחבל לשתח הבסיס) בראשונה הסתבכתי עם איזו גדר בדרך וכתוצאה מכך פשוט נפלתי ארצה. זה היה יכול להיות משעשע, אבל היות והיה עלי רובה, שלוש מחסניות, שתי מימיות, עלונקה ועד ציוד עם משקל כולל של מעל 16 קילו זה היה מאוד לא כיף, מזל שהייתי עם קסדה וכך רק הברך נדפקה. התרגיל אגב היה לא מוצלח בשיט, עוד שני אנשים (מתןך שש) נפלו, לאחד נשברו המתפסים, לשניים נתח הנשק, אני איבדתי דופק סדיר של הלב למשך כמה שעוצ שלושים שקל ומנעול באותו שווי, שלוש מימיות אבדוואני עולה למת"ש (משפט תשלום) על שש שקל. והיות וזו הייתה הקפצה רועמדת, כלומר כל הבסיס חשב שבאמת חדר מחבל, מישהו מהפלוגה שלנו נכנס ללחץ ורק בטעות לא רצח מישהו מהאוהל שלו (הוא לח ץ על ההדק אבל הסתבר שהייתה בעיה עם המחסנית). למחר הייתה הקפצה שקטה כלומר רק של כיתות הכוננות שלנו ושל הסגל) ואנחננו (הטירונים) עשנו הכל ובהצטיינות עד כדי כך שכל המפקדים המנופחים שיודעים רק להעיר עברו לידינו ושטקו ואילו שאר המפקדים רק אמור שזו הייתה ההקפצה הכי מוצלחת בבסיס בחודשים האחרונים.

ליפול לבד

טוב, זה החלק שבאמת לא מענין אפחד.ומי שזה נוגע לולא איכפת ולי כבר אין כוח לתגובות נאצה.

לשם השוואה: