על השולחן,

כשאין בעיות חדשות,
זה לא שאין לי.
מתחילות הישנות לצוץ.
ככה שכמה שאת ישן יותר,
ככה אתה יותר עייף.
ואני ישנתי המון.
רק קמתי עם כאבים בכל  הגוף
כמו פעם.
הדיכאון הישן והטוב
צף חזרה למלע,
כל שריר כואב,
כל סנטימטר כבד.
כל גירוי הורג.
כל שיחה קצרה.
כל שניה נמתכת
רק דבר אחד תפוס תאוצה.
שחור.
השחור הזה שלי,
לא משנה איך.
לא משנה מה.
רק שחור.
געגועים,
עצב,
בדידות,
עומס יתר.
או סתם עיסה שחורה שתופסת צורה
של מה שאמור להיות שם כרגע.
שמות מסתובבים בראש מהר.
לכל מצב יש שם,
כמו סביבבון צבעים,
כשהוא מסתבובב ממש מהר כל הצבעיםמתמזגים ללבן,
אצלי זה מסתובב מהר מדי,
ונהיה שחור,
מכל האנשים,
שהם כולם טובים.
רק אני.