על השולחן,

הקדמה

I've been alone all along

אכן, השמועות שנפוצו כאן נכונות. ביום ראשון בשעה שש בבוקר עלי להתייצב בבקו"ם על מנת להחיר את כל הציוד שקיבלתי באותו מקום 24 יום מוקדם יותר. וע יום ראשון אני בכלל בגימלים (חופש בגלל מחלה). זאת אומרת שהחל מיום ראשון לא אוכללסוע ברכבות חינם. ווקא חשבתי שיצא לי לנצל יותר את הצבא בקטע הזה. חבל.

טכני

She has proven my life to be just a lie

מדהים איך החים יכולים לצחוק עליך מדי פעם, בין אם זה לקשר בין כל אדם חדש שאני מכיר בצורה עקיפה יותר או פחות לבין העבר שלי, ולא לחלקים הטובים שבו, ולפעמים זה כבר מוגזם. או שאני פרנויד. רובהסיכויים שזה שניהם, בכל מקרה הדברים התגלגלו איך שהם התגלגלו וכרגע אני בעל טופס הגדרת פרופיל 21 קבוע, עם 4 סעיפם כשהראשון והחשוב בינהם הוא סעיף 31627, הלא הוא אותו סעיף נפשי מפורסם. שאר הסעיפים הם סעיפים גופניים ישנים ומשונים.

זיכרון

There's just too much that time can not erase

אין אצלי זכרונות, חוויות, רגשות או כל דבר נפשי שצף לא ככה סתם ברחבי המוח המעוות שלי. הכל מתקשר להכל, מה שלא - נשכח, נמחק נעלם ומופיע הרבה יותר מאוחר, אם בכלל. מיקומים דמוגרפיים לא נעלצים ובטח שלא מקומות שהייתי בהם עשרות פעמים, ובטח שבכל פעם במצב רוח כל כך קיצוני.

צפון

I miss the cold embrace of lust

There's nothing left, just dust

"בעקרון אסור לי לספר לכם, אבל אתם נוסעים למחנה 80" אז זה שימח אותי. איש לא סיפר לי שהמחנה כל כך קרוב לפרדס חנה. כל כך קרוב לשני העמודים הלבנים של הביה"ס החקלאי שלא רק את המרחק יהיה ניתן לעשות בהליכה, לא רק שניתן יהיה לראות את הבצפר מאחד ממגלדלי השמירה של הבסיס (שלמזלי ניצלתי מלשמורבו) אלא קל קך קרוב שניתן יהיה לשמוע את הצילצולים שלהם. נשמבע לכם שאילו לא אני הייתי במצב הזה הייתי צוחק מרד על הבן הזה

שרשרת

When you cried I'd wipe away all of your tears

When you'd scream I'd fight away all of your fears

And I held your hand through all of these years

But you still have all of me

וכשדברים מתחילים להסתבך, זה כמו כדור שלג שרק גדל עד שהוא מתפוצץ. וכך בניסיונות הכי נואשים להתרחק מהדברים שעשו לי כל כך רע. מאותה סביבה של לפני חודשיים שלוש, אני מוצא את עצמי יותר ויותר קרוב אליהם. כשניסיתי ללכת למקום שונה לחלוטין - לפסטיבל האקטיביזם, הסתבר שהוא ליד פרדס חנה, שם פגשתי מישהי שקשורה לאנשים ההם, אחרי זה בגיוס, כשבכלל היתי אמור להתנתק מהסביבה הזו, ולהתנתק בכפייה, הייתי שומע בכל יום את הצלצוליםשהייתי שומע פעם מהצד השני, בבבכל יציאה מהבסיס הינו עוברים באוטובוס ליד הבצפר ועצם עצי התפוזים והמכוון שכתוב עליו בגדול "פרדס חנה"  הספיקו לי כדי להזכיר לי מי אני בדיוק, הספיקו כדי לומר לי שבסך הכל לא משנה כמה זמן עבר אני עדיין אותו אדם שהייתי אז, ושאני עדיין כל כך, אבל כל כך מתגעגע לג'יין, לאותם ימי שלישי שמחים, וכשאתה צריך לעמוד 8 וחצי שעות מול הכביש שאתה כבר מכיר היטב לאן מגיע בכל כיוון ואסור לך לשבת, לשמוע מוסיקה או להתעסק בכל דבר שיסיח את דעתך, לאט לאט המחשבות נודדות לאז. שלי נדדו חזק, כל כך חזק שאחרי אחת השמירות אפילו התקשרתי אליה, מסתבר שבטעות נשאר לי  מספר טלפון אחד שלה, אבל הצלחתי להתעשת ולנתק (ואחרי זה גם למחוק את המסר) לפני שזה צלצל בצד השני. השמירות, כאומר היו לפני שבוע וקצת ומאז הדברים לא השתפרו, למען האמת רק נעשו גרועיים יותר, מכל תחום, מרגע שקרסתי פעם, כבר התחלתי ללכת ראש בראש עם המפקדים, עם האנשים של הפלוגה (זה כמעט הדרדר למכות) עם עצמי, עם האדם היחיד שהיה בבסיס כדי להקשיב לי ולאהוב אותי ולו רק קצת. אחרי זה הצבא עשה לה עוול שאין כדומתו (הם העיפו אותה על נפשי בלי שהיא תרצה או תעשה לעצמה משהו), עם אימא, עם חברים.

האמת

My heart flies on her wings

האמת היא שאני כפוגע בעצמי זה לא כי רע לי, זה פשוט טיפי מה שעד לפני כמה ימים לא קלטתי זה שהכי רע לי בעצם כשטוב לי, אז זה לא ברמה של לחתוך או לפגועאלא במטרה למות. אני לא חושב שאשכח איזה לילה שבו היא נרדמה לי על היד, אחרי שנסעתי אליה בגגשם זלעפות כי רבנו יום לפני, והשלמנו וללאכל ספק זה היה אמור להיות אחד הלילות היותר מאושרים שלי אבל במקום זה רק שכבתי וחשבתי על איך אני אגיע הביתה ואקפוץ מהגשר. גם הפעם, בעצם כל המחשבות הופיעו בשיאן לאחר איזה ערב שבו ישבתי עם יעל והיה הכי כיף בעולם כי בפעם הראשונה הרגשתי כאילו שמישהו באמת אוהב אותי, לא בתור גוף נוח או יצור שימושי אלא פשוט אוהב כי אי שם בשבילו, כי אני אומר את מה שצריך להגיד ואני מבין איפה שכמעט אפחד לא הבין. וכשרגע אחרי זה התפוצץ ךלי כדור השלג אם מישהו היה מדבכר איתי כבר היה מבין שמשהו לא ילך בקרוב. החיוכים נעלמו, הערות העוקצניות התגברו הסבלנות תמה.

מנות קרב

When sea waves crush they hit me hard

But I do not feel them

הצבא לא צריך אותנו, במשך שלושה ימים עשינו בערך הדברים הכ לא קשורים שאפשר להעשות - לעקור עשבים מיער, להרים עלים שנפךלו מתחת לעצים ןלהארוז מנות קרב שאיש לא יאכל, הייתי שמח לפרט על זה אבל זה באמת לא קשור לנושא הפוסט. מה שמענין זה הפותחנים של מנות הקרב. אחד הדברים היותר חדים שאי פעם ראיתי ובמצב "עדין" שבו נמאציתי, הרגע שנתנולי לשים את הפותחנים בתוך מנות הקרב באופן די צפוי מצאו כמה פותחנים את הדרך לכיס שלי. בהמשך אותו יום בלתי נגמר (15 שעות של הכנת מנות קרב בפס יצור) כבר היה ברור לי שהלילה הידיים שלי לא ישארו שלמות, ואפילו היו לי כל הסיבות לכך, הטובות והרעות, פשוט לרצות להרגיש שוב, להרגיש אני ולא מה שהצבא הכתיב לי. לא להיות רכוש.

הפי הפי ג'ו ג'ו

All the dreams we held so close

Seemed to all go up in smoke

שיא הערב היה כשחזרנו לבסיס והסתבר לי שאת יעל (נו, זו שגרמה לי להרגיש טוב למרות המולטי קראש) מאשפזים במרפאה (כשהיא בריא לחטולין) והחלטתי לבדוק, האם מה שמנסים לחלחל לנו שיש עם מי לדבר בצבא נכון, ולבקש מהמפקדת אישור לבקר אותה (היות ואני זכר, אסור לי לבקר אותה) או לפחות להעביר לה כמה דברים שהבתי לה מהארחות. לא רק שהסמלת סירבה אלא גם כשניסיתי ללכת על תכנית ב (להסביר שהיא מאוד חשובה לי ורק ללתת למישהו את השקית) היא כמעט התחילה להעניש אותי על זה שאני מעז "להתווכח" איתה. אני מצידי שתקתי והחלטתי שהיות וככה לא נותנים לי לבקר אותה, אז נגיע גם למרפאה... טיול קצר לשקם וחזרתי עם מיץ תפוחים, הוצאי את שתי קופסאות הפלא שלי (שהכילו את הכדורים שטחנתי לפני איזה חודשיים) ושפחי את האבקה לתוך הכוס ושתיתי, את הקפוס השני - שתתי ואז גילתי שאין לי כוח להתחיל לחתוך את הידיים (ושכחתי את הפותחן איפה שעשיתי את זה, חזזרתי לאוהל שלי ואמרתי לאלה שהיו שם שהיה נחמד להיות איתם באותו האוהל, הם מצידם שרו אותי לפני עשר דקות וחלקם שמעו את ההבטחה השקטה שנתתי לסמלת שאני הולך להשחית רכוש צה"ל קישרו די מהר ולפי שהספקתי לבטא "אנציקלופדיה" הסמלת (כן, אותה אחת) כבר חיכתה ליבפתח לאוהל ולקחה אותי למרפאה, (שם לא הספקתי לפגוש את יעל) משם לבית חולים לעשות לישטיפת קיבה, פסיכולוגים פסיכיאטרים, אחרי יומיים שיחררו אותי (לא הצלחתי לדפוק לעצמי את הכבד, כנראה) ותוך 20 שעות מרגע השיחרור מביה"ח היה י בית אבחנה של קב"ן שצריך להוריד לי את את הפרופיל  ואילו רק הועדה הרפואית הייתה באותו יום יכולתי ברגעים אלה ממש להיות אדם חופשי, אבל זה נדחה ביום. בביה"ח הצבאי, ליד החדר דשל הקב" אגב, פגשתי את לא אחרת מאשר יעל... יש מישהו למלעה שרוצה לצחוק עלי והרבה, שם גם די רבנו ונראה שכבר לא יצא לנו להיפגש עוד הרבה.

החלק העצוב.

Nothing is left from my dearest love

החלק הפחות נעים של הסיפור זה מה שיש בין השורת, העובדה שהגעתי לבית חולים לאחר ששתיתי כדורים, העובדה שאם עוד פעם אעשה כזה דבר, בר לא ישאלו אותי האם אני רוצה להתאשפז אלא זה כבר יהיה אשפוז בכפייה ואמת אחת קטנה וטיפה מפחידה.

אני חולה נפש.