על השולחן,

זה מפחיד,

אני אומר לכם.

הדבר הזה, החיים של המבוגרים, ולא העבודה שכל יום חוזרת על עצמה, לא הצרות שבפעם הראשונה כל כך אמיתיות, לא המותרות שבלעשות בדיוק מה שבא לך לעשות באותו רגע, בלי לדפוק חשבון, לא שום דבר מהדברים המטרידים האלה, זה סתם. כסף קטן. לא כסף קטן, חינם.

מה שמפחיד זה האקסיומה הזאת, מאז הילדות, של להיות רופא/טייס/עו"ד עם אישה, שני ילדים בית, אוטו ורופוס, שלורך הענין יהיה כלב. הגיקים (אני) יוסיפו לזה איזה מחשב סופר משוכלל שפותח להם את הדלת מנשק את המוזה ומצנן את התה.

בגדול, זה ממש נהדר, זה אמור להיות אידאל שאלו שואפים ואז הכל טוב ויפה, אבל, ותמיד יש את האבל, תעצרו לרגע, תחזרו אחרוה לפסקא הקודמת, למילה אח, טיפה מטרידה, "אישה" (או "בעל", זה אותה נקודה). איזה דבר מפחיד זה. לקום כל בוקר ליד אותו בן אדם, זה נפלא. באמת, חוויה שלא יצא לי להתנסות בה יותר מדי פעמים, אבל זה נפלא. לראות בן אדם שאתה הכי אוהב בעולם דבר ראשון שאתה פותח עיניים. אבל מעבר לזה? לחיות עם הבן אדם? הרי כשחיים עם מישהו, אין רוחות רפאים. זה לא פשוט שני בני אדם שנעים באותו מרחב, נפגשים בזמנים אקראיים ומדי פעם מחליפים מילה.

זה לגור יחד במלוא מובן המילה. יחד זה אומר שנמצאים עם הבן השני כל שניה אפשרית, מדברים איתו, מבלים איתו, מזדניים איתו, חיים איתו.  כל חלק מזה נשמע נפלא, אבל הכל יחד ? ולא בקטע של יותר מדי. ממש לא. בעצם אולי קצת. אבל מה אם פתאום אין על מה לדבר? היצור שאתה הכי אוהב יושב מולך, מצפה לדבר איתך, לבלות איתך את הערב, כמו כל ערב בשנים האחרונות, ולך, לך אין על מה לדבר, אין כוח להקשיב.so close and so far away. לא נראה לי שיש דרך לתאר את זה.

רק לשבת מולה, על הספה, לידה, לרצות להיות קרוב אליה אבל לא להיות, לִרצות לֶרצות אותה אבל לא להיות מסוגל, לאכזב אותה. אני חושב שזו המילה, לאכזב לרצות ולאהוב מישהו כל כך ויחד עם זאת לאכזב אותו פעם אחר פעם, ואפילו אם זה פעם בחודש, בחמש שנים זה ששים פעם.  והרי נישואים "בריאיים"  ה איזה 35 שנה שה, לפחות אבל מינמום 240 פעם שלא לדבר על כל הפעמים שבסך הכל זקוקים לטיפה פרטיות. 35 שנה ללא המילה לבד. והעובדה שזה הבן אדם שהכי אוהבים לא מקלה על זה, רק מקשה על זה.

ובכלל, הרי בכל רגע נתון נולד ילד חדש, בשניה הזאת ממש, יש מינמום 20 אנשים שכותבים פוסטים וזה רק בישרא, בטח אלפים בכל העולם, ו"העולם" מלא באנשים. זאת בעיה כשאתה רוצה לחיות ולהיות כול כולך של בן אדם אחר, עזבו כל העולם, רק ישראל - 6 מילון איש, מתוכם כחצי מיליון בכבת הגיל שלך, מתוכם איזה 5 כותבים עכשיו פוסט, וזה רק בישרא, איך אפשר "לדעת" שזה הבן אדם הנכון, שהכי מתאים לך, שאתה מסוגל לחיות איתו למרות שברור שתתאכזב לפחות 240  ותאכזב בטח הרבה יותר, ולאור העובדה שיש עוד מינימום מאות אלפי אנשים, זה טיפשי להניח שאין אי שם מישהו שהרבה יותר מתאים לה ממך, שישמח אותה ושהוא זה שצריך לחיות איתה ולא אתה. הרי אי אפשר לדעת את זה.

זה מפחיד.

אני אומר לכם.

הבדידות הזאת.

(אני מקווה שהצבע טקסט החדש סביר יותר, גם מחקתי את סרטון הפלאש)