על השולחן,

"אולי אתה נהנה מזה?" "נהנה ממה?" "מלהכניס את עצמך למכודות כאלה..."

אולי אני באמת עושה את זה בכוונה. יוצר לעצמי מצב בלתי אפשרי כל כך שאני כבר מרשה לצמי לרחם על עצמי, ויתרה מכך,  לבוא לכתוב את זה בבלוג שלי. אולי אני באמת מזוכיסט בהכחשה שכזה, עם דחף ו/או נטיה לכאוב על הדברים הכי בלתי הפיכים ובמבט לאחור אולי הכי מטופשים. אולי כל הפסיכולוגיה בגרוש באמת נכונה, ואני אכן ממסכן את עצמי, אבל באיזשהו מקום - זה לא משנה מה נכון ומה לא. באיזהו מקום, וזה משהו שהתחלתי להבין יותר ויותר לאחרונה, זה לא משנה למה אתה מרגיש משהו, זה לא משנה איך אתה מרגיש בקשר לאיך שאתה מרגיש או מה אתה חושב על זה. כל הגשר לרגש הזה לא משנה את הרגש, רק עושה רע, אם רע לך, אז זה שאתה יודע שרע לך בגלל שאתה מקולקל לא יעשה לך טוב יותר, ואם טוב לך, אז התעסקות במציאת הסיבה לטוב הזה רק תביא לאובדן, כמו האיש שחתך את חמד הלחללים שלו באמצע כדי לגלות מעין נובע הצליל הקסום של זה. לשמחתי או לצערי, אני במקרה הראשון של הבעיה, שבו תחילה אני בונה לעצמי מלכודת ומתגעגע לדבר בלתי אפרי, וכשאני כבר מודע לעובדה שאני בניתי את המלכודת, זה לא משפר אתה הרגשה שלי, גם לא עוזר להתגבר על ג'יין ככה שבעצם ה לא מביא אותי לשום מקום.

כמו בבית. היום קלטתי מה חסר לי הכי בעולם (פרט ליצור צהוב העיניים שהוזכר בפסקה הקודמת) ואת הדבר השני דווקא הרבה פחות בעיה להשיג - הפסקול של רוקי. לאחר חיטות קל בנבכי המחשב שלי נמצא הפסקול וכעבור דקות כבר רעדו קירות הבית מהויברציות שיצרו זוג הרמקולים ה"איכותיים" שלי (שעלו 80 שקל) ואילו אני מפזפז לי ימינה ושמלאה באמטיה (דבר שכמעט והסתיים באשפוז חוזר בביה"ח) וכרגיל אחרי שהאופריה שקטה אצלי התחילה האופוריה העצובה, הגל השני, הגל השקט שפושט נזכרתי בכל התקופה ההיא, ברוקי, בכוכב, ברוקי האחרון שלי, ביצור צהוב העיניים, בכל חודש דצמבר, במפגש ישרא, במסע כובע של זרובלה בימים של לפני, ברשימת הרוקיסטים שהייתה פעם,  באקסית שלי.

כל זה כל כך רחוק עכשיו, ואז, כמה שהייתי אומלל, בעצם הייתי הרבה יותר מאושר מאי פעם, לפחות מאי פעם שזכרתי את עצמי, ואחרי שהכאב הזה ששווה ערך בערך לאושר שהיה שם טיפה מתכהה או שהגוף שלי מסתגל אליו, אני חושב לעצמי שצריך להודות לה. "תודה" משהו שאני לא זוכר האם אי פעם אמרתי לה. וצריך להגיד, הייתי צריך, ואחרי זה, גם זה מתווסף לרשימת הדברים שהייתי צריך להגיד לה ולא אוכל. מיד אחרי כמה שאני שונא אותה על זה שהיא הייתה כל כך, כל כך הדבר שבשבילו היה שווה לסבול כל כך הרבה, הדבר שבשבילו היה צריך לספור ימים עד היום שלישי הבא, הדבר שהחזיק אותי עם הראש מעל המים ולו רק בקצת. "תודה" או "אני שונא אותך שהייתה מה שהיית" בעצם זה אותו דבר, וזה גם לא משנה, כבר לא בכל אופן.

ועכשיו? עכשיו כבר הכל בעבר, כמעט הכל, למעשה, הכל חוץ מתוכי, חוץ ממה הרגשתי, אותה אהבה ילדותית, של לבוא אליה ולתת לה חיבוק חזק חזק חזק ואז... אז כבר לא משנה מה קורה, לא משנה האם היא נרדמת עלי ואני תקוע עם קלטת וידאו או שאנחנו מדברים, או שהיא מראה לי תוכן של איזו קופסא, באמת לא משנה, אחרי החיבוק, כל דבר זה רק עליה כלפי מלעה, טיפוס ברמת הכנות, אות אהבה ילדותית שלא חותרת למגע פיזי, רק לכנות, לאמת, לכאב טהור, הנאה טהורה, שתיקה אמיתית ביותר, אחרי החיבוק היא יכולה לקום ואני יודע בדיוק לאן היא הולכת בלי לשאול, אחרי חיבוק חזק חק, כבר אפשר לסוע בטרמפים וללכת בגשם זלעפות כדי לראות אותה, אפשר לשבור את כל העקרנות כדי להיות בטוח שהיא בסדר, אחרי חיבוק, זה הריבת מכל הכאב, כמו שהסביר האבא של אניהו, אתה לא עושה כלום, רק מקבל יותר ויותר. ושתזדיין עם מי שבא לה, אני רוצה את החיבוק, אני רוצה קירבה, את אדם הזה שלא אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאומר לה "את יודעת, הוא מזמן כבר לא המושלם שלך" אני רוצה שהיא תתיישב בתוכי ותספר לי כל מה שהיא מרגישה, כמו בלילה הראשון שתספר לי הכל, בלי להתבייש, בלי לדאוג, פשוט לפרוק, להתפרק, פשוט כי היא אוהבת אותי, אוהבת שאני מקשיב, אוהבת שאני שם, אוהבת. נראה שבכל זאת הגענו למלכודת שהכנתי לעצמי. אני רוצה שהיא תאוהב אותי. לפחות כמו שאני אוהב אותה. ולא רק שאני רוצה אני פשוט כואב כשזה לא קורה (ואין סיבה או דרך שזה יקרה) כואב כמו שרק אני יודע, בעוצמה שאפילו אני כבר לא מכיר. ואי אפשר לרצות שמישהו יאהב אותך.

יכול להיות שיום אחד רוקי יחזור לימי שישי האחרונים בחודש. יכול להיות (טוב, נו, לא) שיום אחד היא ואני נזחור לדבר, או לפחות היא תשנא אותי אותי פחות וגג אפילו תסבול אותי, אבל שום דבר לא יהיה אותו דבר. אפחד לא יהיה מה שהיה, ואם כולם יהיו בדיוק כמו אז, אני לא אהיה. לכן שום דבר לא חזור, הוא רק מגיע שוב. לא שזה נותן לי סיכוי וזר/חדש כלשהו עם היצור צהוב העיניים. זה אפילו לא עוזר לי להירדם.אבל ניחא.

לילה טוב.

מיאר טרום,

פטאתיקה בע"ם