 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 6/2004
הבטחתי הסבר...
בהתחלה, זה היה די ברור, הבלוג הזה הולך להיסגר. תחילה ישר, ככה בלי הסבר,אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייב הסבר, אולי לא חייב, אבל לא רוצה לטרוק דלת ככה סתם, אז החלטתי שבמקום הבלוג יככבו שלושה פוסטים מסיימים. אחד שידבר מה ש10368 נתן (ובעיקר לקח) לי, אחד שיסביר מה בדיוק קרה, ואחד, שיהיה בתוכו משהו שכתבתי לפני שנה ורבע, שפתאום מצאתי באחד המחברות שלי. לשמחתי היה לי הפעם זמן לחשוב, היתה לי הדמנות לעשות מה שתמיד צריך לעשות במצבים כאלה - ללכת, ללכת והרבה ועוד במקום מדהים כמו חיפה, הלכתי והלכתי, בדיעבד הסתבר שהמסלול שעשיתי די גדול (מהאוניברסיטה עד לחוף הכרמל) ובזמן הזה יכולתי לחשוב, ללכת ולחשוב, ללכת בלי לעצור, לנסות להפסיק לחשוב. מה שהיה ברור הוא שהמצב כאן צריך להשתנות, בצעד של פחדנות, טיפשות או טמטום אופייני לי - אברח. תחילה הייתי בטוח שמהכל עד הסוף - אפלו מישרא, כל ההכרות הפאסיבית הזאת הינה בלתי בריאה בסופו של דבר, אבל אחרי עוד חצי שעה הליכה הבנתי שאני יותר מדי קשור למקום הזה, ויש לי כאן יותר מדי אנשים שיותר מדי חשובים לי וחשוב לי מה שיש להם להגיד מכדי שאלך. אחרי זה חשבתי לעצמי שאני סתם בורח, בלי שתהיה באמת סיבה, אחרי זה הגיע שלב שבו הבנתי שלפני שאחילט מה אני הולך לעשות אני צריך לקבל את המכתב של ג'ו, שקיוותי שאיכשהו יתן כיוון לפתרון, עכשיו אני מבין שזה היה סתם האחזות טיפשית, כמו שמדי פעם, כשאני באמת נואש, אני מקווה פתאום, שהיא, ה"היא" של אותו רגע, תעשה משהו, את המעשה הכי נכון, הכי בלתי צפוי, הכי מדהים, הכי הכי הכי ובעצם תשנה הכל, בכל מקרה סטיתי טיפה.
כמו שמדי פעם כתבתי מעל דפים אלו מה שאני הכי לא יכול לסבול זה אי הידיעה, והפעם, למעשה לא רק בשבוע האחרון אלה בכחודשיים האחרונים הייתי באי ידיעה מסויימת, בוגע למישהי שאני מאוד אוהב ופעם היה נדמה לי שגם לה אני חשוב במידה זו או אחרת ואילו בפעמים אחרות חשבתי שאולי היא פשוט מוחמאת מתשמת הלב החדשה הזאת ולא ממני. "תתעקש" היא כתבה לי "זו תהיה אולי פעם ראשונה שמישהו יתעקש עליי." כמובן ששתי האפשרויות - הן זו שמה היא מרגישה משהו כלפי (כי זה אני, אחרי הכל) והן האפשרות שהתועלת שלי זה רק בלהיות הראשון שיתקעקש עליה ושאר הירקות (שכן א. אני באמת לא הראשון שיתעקש עליה והיא באמת לא עד כדי מסכנה בקטע הזה, ב. כי זה אני, אחרי הכל) הן אופציות הזויות ולא נכנות בעליל, ואי הידיעה הענקית שבינהן נשכחה אל מול השאלה, אז מה בעצם קרה שם? מאז אותם דברים, עברו כמה חודשים, שבהם שנינו איכשהו ניסינו, בלי הצלחה, ניסינו לנסות לתת לה עוד הזדמנות, וכשקראתי את מה שכתבתי ב30/3/03 לפני שנה ויותר, הבנתי בעצם למה זה לא מצליח לי לפחות. ולפני שבוע וקצת, פתאום כל הסיפור הזה שבעקבות עומס ובעקבות הקריסה התורנית, התעורר מחדש, בדמות ויכוח שלא שלי, שלצערי הרב הייתי בו חלק, כשבסך הכל הכרתי בן אדם מרתק, כל כך מיוחד שאי אפשר לתאר במילים, מישהו שהבין אותי כמו שכבר שכחתי שאפשר להבין, בלי לתקוף, בלי להתגונן, מישהו שהצליח להיות שם כשאני זקוק לזה, מישהו שפשוט היה שם כל הזמן והיה צריך רק את הניצוץ הזה, שיבעיר את החמצן והדלק. ופתאום, באמצע כל העליה הזאת, ולמרות כל סיפורי הרקע כפי היו מפוסמים בדפים שאני עדיין לא בטוח שיהיה קיימים כמה דקות אחרי שאסיים לכתוב את הפוסט, הייתה עליה תלולה, הייתה את הנסיעה הלא צפוייה לחיפה, שכמו שכתבה אליז'ה וודד, נהרסה "לאט לאט ואז בפתאומיות" ואני כהרגלי לא ראיתי את זה מגיע, ושם הכל תפוצץ בי לפחות, כשמבן אדם עצמאי, חושב וקיים, לפתע הפכתי לעוד פרש בשדה קרב שיצרו בלי כוונה שני אנשים אחרים, ובסופ"ש הזה הייתה כל כך הרבה טהייה, אי ודאות כואבת, בין האם להתעצבן עליהן ולעוף משם (מה שאגב בסופו של דבר קרה) לבין להיקרע לגזרים מבפנים כ אני פוגע בשני אנשים שאני אוהב מאוד (שגם, קרה בסופו של דבר) ובמצבים כאלה, במיוחד אצלי, תמיד יוצאת לפועל לא האפשרות הפחות גרוע בין השתיים אלא אפשרות שלישית - שילוב של כל הדברים האפשריים כמו הפעם - כשאני הולך ברגל שעתים בחיפה, בדרך לתחנה המרכזית, חמש שעות לפני האוטובוס הראשון ומנסה להבין איפה אני עומד, מה אני מרגיש ומעבר לזה, מה קרוה סביבי, אום אני פוגע בהן, כשכל מה שאני יודע שכמה שעות לפני זה קיבלתי יחס שבפירוש לא הייתי צריך לקבל ושכל מה שאני רוצה כרגע זה להגיע הביתה. רחוק מחיפה, רחוק מהן. ואכן, הגעתי לוף הכרמל וחיכיתי שם עוד שעתיים לאוטובס ראשון לכיוון ת"א.
על מה שקרה כשהשתכרתי, לא אפרט גם היא הבטחתי שאני שוכח חלק גדול ממה שקרה בזמן הזה, וגם היא בך הכל זה היה סיפור מאוד מוזר ולא נעים מה שבטוח זה שבשמונה ימים האחרונים שתיתי מספיק כדי שאלכהול יגרום לי בחילה להרבה מאוד זמן, סיגריות מסתבר כבדרך הכלל, לא משפעות עלי בכלל, או שסתם הייתי שיכור מדי. מהר מאוד זה כבר לא שינה, רק רציתי להגיע הביתה, ולהבין איפה אני עומד.
וזה מה שיקרה בזמן הקרוב. אני אנסה להבין איפה אני עומד, להבין מהו מה ומיהו מי בחיים שלי, אני כמעט בטוח שבזמן הזה לא אכתוב כאן, סבור למדי שחלק מהפוסטים שעבור ימחקו, ואולי כולם, ואולי פשוט יום אחד לא יהיה מיאר טרום בישרא. אני לא יודע מה יקרה, לא יודע איזה מצבי רוח יהיו לי, האם אתחבר, האם אענה לטלפונים, כמו שאני מכיר את עצמי בטח לא אעשה את שניהם, ות'אמת - אני לא בטוח שבסוף ישתנה משהו, אני פשוט מקווה שהפעם אני אעשה משהו, את המעשה הכי נכון, הכי בלתי צפוי, הכי מדהים, הכי הכי הכי ובעצם ישנה הכל.
"...
אני מתנצל שאני פוחד,
להעז, שאת יותר מדי חשובה לי,
ואני לא יכול להראות לך
את זה, כמו אדם המציע נישואים
אך אינו יכול להוציא הגה,
כבמילותיו הוא, אני בשפתיך חושק"
(מיאר טרום, 30.3.03, היצירה המלאה - בקרוב בבמה)
אה וכן - סוף סוף ירדתי מתחת ל80 קילו - עוד 14 ואני אגיע ליעד :)
זה בגלל שכל הסופ"ש אכלתי סנדוויצ' אחד, שלושה בורקסים ופרוסת עוגה :)
לפחות במשהו אני גאה מכל הסוף שבוע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
