 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 6/2004
...בנטיים... זה הסוף
I haven’t really ever found a place that I call home
I never stick around quite long enough to make it
I apologise that once again I’m not in love
But it’s not as if I mind that your heart aint exactly breaking
אני חושב שהבית הזה אומר הכל.
It’s just a thought, only a thought
מי כמוני יודע שבמחשבה אחת בודדת אפשר לקבור את עצמך
But if my life is for rent and I don’t learn to buy
Well I deserve nothing more than I get
Cos nothing I have is truly mine
ראסטות, הציטות הזה, הוא נפלא,על אף שיש לי את הדיסק שלה, ושמעתי את השיר מאות פעמים, איכשהועד שלא קראתי את זה אצלך, לא הבנתי את זה לחלוטין.
I’ve always thought that I would love to live by the sea
To travel the world alone and live more simply
I have no idea what’s happened to that dream
Cos there’s really nothing left here to stop me
אני חופשי עכשיו. אני עושה מה שמעניןאותי, מרגיש כמו דג במים כמו שזיו הגדיר את זה, בעוד שנתיים לבטח אעבור לחיפה, ללמוד או סתם לחיות שם. אבל ה לא מרגיש ככה, לא מרגיש חופשי, מרגיש חנוק ומת..
It’s just a thought, only a thought
But if my life is for rent...
While my heart is a shield and I won’t let it down
While I am so afraid to fail so I won’t even try
Well how can I say I’m alive
לרשום לפני - אידאל לחם - לא לחיות אותם. לא ככה.
If my life is for rent…
ככה זה נראה עכשיו. נשראה שהבנטיים תם, נשלם באיזה מקום ופשוט עבר. וגם הבית שהיה כאן כבר מרגיש לי זר, "ערומה בשלט חוצות" אמרה פעם בלוגרית מכאן שבטח עדיין קיימת אי שם, בלי ההילה הפרסומית שנוצרה לה. ועכשיו זה נראה לי נכון.ללכת מכאן, יש שיגידו לברוח, לנטוש, להגזים, להיסחף, לעשות דרמה סתם, ויש שפשוט יבינו הרבה ממה שאומר עכשיו, בלי להעילב אפילו אם זה קצת קשור בהם, זה סגירת חשבון עם עצמי ולא עם אפחד אחר.
הבלוג הזה, הראה לי המון אנשים נפלאים, ישירות או בעקיפין, ראיתי כל כך הרבה אנשים באור כל כך יפה, עם חלקם אפילו כמעט זה עבד לנו. וזה מה שהבלוג לא נתן - הכמעט הזה, במקום להיות איתם, לבנות סביבי עכשיו סביבה של אנשים שדואגים לי, שאוהבים אותי, שסתם איכפת להם, קיבלתי רק תמונות, ידיעה מה אני מפספס, הרגשה של החמצה ועד כמה טוב היה אילו.
במשך כמעט שנה, 10 חודשים ליתר דיוק, הייתי כאן, כי הרגשתי שדברים יכולים להשתפר, שיש פואנתה להיותי כאן, הייתי חופשי לכתוב מה שבא לי כי ככה זה היה, הסכם בלי מילים - אני כותב הכל, מענין, כואב, מצחיק, פוגע ונפגע ומי שרוצה קורא, מי שבא לו מגיב, מי שמתענין עוקב אבל אני לא שומר על הלשון מאחורי השיניים, כמעט ולא משתמש בכינויים וסיבוכים, ולא חושש שמישהו לא יאהב את מה שיכתב, שמישהו יסרוק את זה, שמישהו יפיץ את זה במטרות טובות או זדון, פשוט לא. ולאחרונה, אני מתקלקל. זה לא חופשי לי כאן, אנשים שכבר מזמן יצאו או היו צריכים לצאת מחיי, נשארו כאן, ולא יכולתי לכתוב עליהם כי ידעתי שיקראו, לא יכולתי להגיד שאני אוהב, לא יכולתי להגיד שאני מתאהב, שונא, מחבב או לא סובל, כי בסופו של דבר זה יגיע לכולם, אפילו לענת. ניסיתי הרבה, להתעלם, לצנזר, אפילו פתחתי עוד בלוג, שכמה מכם וודאי היו שם, אבל כלום לא עזר, אי אפשר להתפזר בשמונה מומות,זה לא אני, כמו שהבלוג הזה, הסביבה שלו זה כבר לא אני, ואם אין לי בית כאן, לא אהיה כאן אף דקה יותר.
ראסטות צודקת, יש חוקים וירטואלים, ואני לא באמת יכול לעזוב, ואני כבר כל כך רגיל לבלוג, להוציא דברים החוצה בצורה הכי לא ערוכה, הכי קרוב לבכי שאני יכול ככה ש"מכור" זה בהחלט מילה מתאימה. ולא אשקר, שני הבלוגים האלה יסגרו, לא יודע איך בדיוק כי יש תגובות שאני לא רוצה לאבד, ויריב אמר שבקרוב לא תהיה אפשרות לגיבוי עם תגובות, אולי זה יהיה פשוט לפרסם פוסטים ריקים פעם בשלושה חודשים על מנת שזה פשוט לא ימחק, אבל לכאן לא אחזור [אלא אם אכנע לעצמי ואחזור כמובן] ואולי אחרי הימים הטרופים האלה, לא אחזור לעצמי יותר. אולי עוד חודשיים שלוש באמת אתחיל לקחת תרופות ועוד חצי שנה יהיה איזה מיאר שמח וצוהל "בריא" ומתוקן לייום ופרוזק בהחלט שילוב מוצלח למדי ואם טיפול פסיכולגי אומרים לי שאוכל לחזור לאכול כמו בן אדם, זה כבר לא ישנה.
כי מי שחשוב לו, יותר חשוב לו מסתם לחטט כאן פעם ב...כדי לראות מה חדש, וכמה נמוך הגעתי, אלה גם ידעו לדבר איתי ולדעת. מי שאוהב את הכתיבה שלי גם ימצא את הבלוג החדש אם וכאשר יהיה. כי אני מפסיק לתת מעצמי, לא משנה כמה נתתי לפני...
זה הכל נראה לי.
האיסיקיו נשאר, הטלפונים לבנטיים כן, האי מייל נסגר עוד חודש (עברתי לגלוש דרך חברה אחרת) ואני, אני לא יודע באמת מה קרה, אף אחד לא יודע. רק דבר אחד ברור. לבטיים יש סוף.
סוף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
