כשמרגישם פחות חיים פחות
ומרוב תהפוכות כבר איבדתי תחושה.
בעיקר נראה לי שאני חוזר אחרורה, ימים, שבועות, תקופות, חודשים. הכל רק מיטשטש, מתגמד לעומת הלא כלום ולעומת הכל, מתעצם לעומתי, ושאני שוב תובע, סדקים אדומים-שחורים שוב הפציעו במקומות הישנים, נכון. זה לא משהו רציני אבל זה התחלה. יש לי כמה תכניות. גם, לא משהו רציני... טיפה הפסקה. הייתי צריכה לקחת אותה אז אחרי הביגור ההוא. יהיה בסדר או סוף. שונא דברים רק כי הם מזכירים לי אותה. יעל, לא הייתי יכול לאבד אותך. פשוט לא הייתי שורד את זה. פתאום קולט מה עשיתי לפני כמה חודשים. אותה חצייה של חיפה, חודשים נדרשו לי להבין ממה ברחתי אז בשבת ההיא, כמה פטי הייתי ב24 לנובמבר כמה שאני עדיין נופל לה במלכודות שלה, אבל לומד בכל פעם, כמעט 4 חודשים עברו מאז הלל יפה ונראה שגם אז טעיתי, הכל היה יכול להיות שונה כל כך פעמים, ואם מחפשים סימנים לעס,ש הישן והטוב (פרט לויזואליים) הרי ההתחפרות הזאת בתוך האפשרויות שלו ניתן להשיב, בדרכים שלא ניתן יותר לקחת וחיים שלא ניתן לקבל, מי שזוכר ודאי יודע. הלוואי ויכולתי להירדם, אבל במקום זה אני תקוע עם עצמי, עם המחשבות האלה, עם כל המחשבות שלא ניתו להימלט עליהן לשינה וגם כשהיא באה, היא טרופה ונדמה שהערות עדיפה עליה, שם לפחות את בוחר את המנגינה, אתה בוחר את הסיוט, ואם לא תמיד אפשר לקום ולאכול משהו, ואז עוד קצת ועוד קצת ועוד טיפה לפתע בבוקר המקרר ריק. ואחרי שפעם מתרגלים לפגיעה עצמה הרי אין שום בעיה לחזור אליה, בין עם זה סיגריה ועוד אחת ועוד, או שמה פס צורב ועוד אחד ועוד.
בסופו שלדבר זה כמו העץ שנופל במדבר - זה משע האם השמע קול? איש לא שמע.
"כמה זמן אני חולמת בהקיץ
משתדלת להציץ,
אבל אין כלום בעיניים,
גם מילים הם ריקות כמו אויר שאני נושמת"
את יודעת, סנדרה, לא נדמה שלמילים שלי יש משמעות בעינייך.
אני חושב שאילו זה היה כך לא היית טורחת לקרוא הכל.
לא עכשיו ולא בימים שזה נכתב.
אבל נדמה לי שזה לא כך.
רק שאף פעם לא הצלחתי לומר את מה שהיית צריכה לשמוע.
ומה שקרה אז - אין לך מושג כמה רציתי, אבל בעצמך אמרת, שלושה חודשים מאוחר יותר "אולי הוא רואה אותי כבן אדם. אבל שוב קורות התנפצות האשליות הילדותיות " לא רציתי לאכזב אותך. ואי עדיין מאמין שצדקתי. [למרות שלבטח שכחת]
עד כאן עם גיבובי השטיות שלי להלילה/בוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mier Tarum