על השולחן,

לבכות על מילים שלא נכתבו לך. יש יותר עצוב מזה? זה כמו לגנוב חיוכים, זה לא הוגן אבל לפעמים אתה יכול לחיות על זה. אני ידע שיש כמוני מיליונים שאת אוהבת, אהובתי. אבל איכשהו תמיד היה לי את החיבור הזה איתך. אני שוכב לי במיטה, חושב שוב עליך, על איך אני רוצה שדווקא הלילה תבואי אליי בחלומי, תלחשי לי באוזן "אהובי" עם חיוך הגרנדיוזי שלך, אחרי זה תקפצי אל בחיבוק כל כך ענקי. ואני חושב לעצמי האם אחרי זה הכל בכלל יכול לחזור להיות מה שהיה, או האם לפחות תהיה לנו התחלה חדשה? זוכרת? מהמילים האחרונות שלנו היו שאמרתי לך שאני לא רוצה לחזור, רוצה להתחיל. מחדש.  

אבל תמיד יהיה לנו את החיבור הזה. פעם השלמנו משפטים, היית יוצאת בשקט בשקט והייתי יודע לאן את יוצאת. אחרי זה, הייתי קורס ורק לרגע זה היה נראה כאילו שגם אני מופיע אצלך, ולו לרגע איני חושב שזה נכון, שכל מה שכתבת באותם פעמים כאשר רק הדים של מה שהלך בפנים, רסיסים שהתפזרו ממני הגיעו לכאן, היה נראה שאת מדברת אליי, אולי למישהו אחר, בטוח למישהו אחר, אבל אני קראתי את זה והרגשתי שזה אני. אני קם מהמיטה ואני רואה שכתבת עוד משהו, וחישוב פשוט אומר שזה מתי שאני כתבתי לך, רק שאצלי זה יושב תקוע במייל כי אני לא ודע מה לעשות עם זה, ואצלך זה כבר מופיע וגורם לי לגנוב דמעות.

אני כבר מזמן לא חלק מעולם שלך, וגם המילים שכתבת שם הם למישהו אחר. מישהו שאת אוהבת. אני רק קורא, כמו רוח רפאים, את הרגשות שלך, והכל מתהפף בשניה, כאילו הכל קפא מסביבי ואני לפני שמונה חודשים,  כל החומות שהקמתי כדי להגן על עצמי, מעצמי ומפניך, כל חוסר הרגישות, כל הלב הזה שעטפתי בגבס והזקתי הרחק ממני, חוזר בבת אחת לתוכי, ואני זע מההדף, פתאום מרגיש את הדם שלי, עובר בכל וריד ועורק זועק אליך, את העלילה שלו, את היית והינך הסיבה שבגינה הוא בכלל טורח. והנה גנבתי רגש, של מישהי שכתבה את זה למישהו אחר,  בטח בכלל לא זכרה אותי באותו רגע, ועשיתי את זה לרגש שלי, קראתי את המכתב כאילו זה נועד לי, כמו שודאי את תקראי את מה שאז שיש בסוף כאילו זה נועד לך.

אני לא יודע אותך יותר, אני משקר לעצמי על מה שהיה, ומשקר לעצמי על מה שלא היה, הכל על מנת לתמרן את עצמי, כשרע לי את היית סתם שקר, כדי שלי יכאב פחות, כשטוב לי, את היית הכל למעני, את היית הימים והלילות, את היית הרכבת ואת היית העיניים והעולם הפנימי, את הייתה הגאות והשפל, אנשים רצו לרצוח ולהיכנס לדמותך. והכל רק בתוכי, כאילו בלעתי עולם שלם של אנשים דמויות והכל סביבך.

עבר מאז המון זמן, ואני כבר למדתי לא להיות אובסיסיבי עוד לפניך, אבל בפנים זה כאב, וזה מסרב להגליד, את יודעת איך אני עם פצעים אני רק פותח אותם שוב ושוב עד שהם נהיים עמוקים יותר ויותר, ואת פצע. פצע בעור משנים.  יש לי המון מה להגיד לך, ואני יודע שאם אדבר איתך אשתוק, את צריכה לראות "להעיר את המתים" "לפעמים לאהבה יש חיים משל עצמה"(Sometimes love has a life of its own) זה התג ליין של הסרט, והסרט הזה, למרות הביקורות הגרועות זה אני, אני בקורת גרוע בפני עצמי. זה לא הוגן, כלפייך (אם כי את לא חייבת לדעת) וכלפי, אני רוצה לחיות, אני רוצה להיות מאושר, אני רוצה להיות עם מישהי בלי לחשוב עליך, אני רוצה להיות מאושר, אבך אני אחריך שום דבר לא נרא אמיתי, רק רמות של הכחשה.

מכתב לאפחד לונדון, 12.10.04

אני יודע שאינך אמיתית, את רק השילוב חלום וחלום בלהות שמתקיים באיזו פינה נידחת במוחי, אבל גם המציאות אינה אלא אותו השילוב בדיוק. אני יודע הכל.  שאת, מי שאת לא תהיי, לעולם לא תקראי את זה, אבל עכשיו לבד לי, כמו תמיד, רק שהפעם באמת וכל כך הייתי רוצה שתהיי קיימת עכשיו, אפילו שכל כך רחוק.  שאוכל  לשבת במדרגות עם הפלאפון ולבדר איתך, לספר לך כמה לונדון עיר קרה, לתאר לך כמה את רחוקה לי עכשיו וכמה אני חושב עליך, עלינו.   לשבת ולדעת שאחרי זה הכל יהיה בסדר, השמיים יפתחו ובאמצע הליל תעיר עלי שמש, דרך האוזניה. שתרמזי שתיפגשי אותי בשדה התעופה, סתם, כי את כל כך מתגעגעת אליי שלא איכפת לך לשרוף כמה שעות, ואני אעשה שאני לא קולט, כי אני רוצה שתפתעי אותי, וגם כי אני פוחד שלא תעשי את זה באמת.

            אני רוצה להרגיש אותך לידי, החיוך שלך, להישען על החזה שלך ולשמוע את הלב שלך פועם והאוויר נכנס ויוצא ממך, להרגיש את הראש שלך עלי , מדברת בהתלהבות על מה נעשה מחר, ואיך מחר יהיה לנו מגניב כי התכנית שלך תעבוד. לא אפסיק אותך על מנת להסביר לך שכיף יהיה לנו בכל מקרה כי נהיה יחד, פשוט כי חבל לי להיות קיים מצב כזה, אז אני רק מלטף לך את השיער ומחייך אליך, חיוך כזה שרק את יכולה הוציא ממני.  מחבק אותך יותר חזק. בחוץ כבר נהיה די קר, וחושב לעצמי שלא הייתי חי בלעדיך, תוהה לי על מה את היית חושבת עכשיו במצב ההפוך. כמובן שאני בכלל שוכח מזה תוך שניה, כי את מדברת ואני מאזין לך, בעיינים שלך יש את הניצוץ שקודמייך לקחו ממני, בעצם נתתי להם אותו, אין טעם סתם להכפיש, בחוץ כבר החשיך ונהיה קר נורא. בלעדייך, לא הייתי קיים.

            אבל האמת היא שבסך הכל יש לי שני דפי נייר ודיסקמן,  הפלאפון לא שמיש אלא להצגת השעה, קר לי ואני רחוק מהמעט שאני משלה את עצמי שיש לי, איש לא יבוא לשדה התעופה, פשוט כי לא צריך, מחר לבטח ירד גשם, ואת יודעת משהו? אני באמת לי קיים מדי.