 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 10/2004
 היום יומולדת,
היום יומולדת,
והוא ביקש רק מתנה אחת. לא מסיבה, ולא כוכב בשמיים, לא הגאדג'ט המגניב ההוא (אם כי הוא בהחלט לא היה מזיק, שלא תבינו לא נכון) אפילו לא את המעיל הגוטי המדהים שעולה שבע מאות שקל, כי כל זה היה סתם, הוא רצה הרבה מתנות, ליתר דיוק, אחד או שתיים מכל אחד. אבל גם היה לו תנאי למתנות למעשה היו לו כל כך הרבה דרישות שזה היה נראה כמעט כאילו הוא מחפש תירוץ לזה שלא יקבל אף אחת. אבל כן, היה לו תנאי, כל מי שמחשיב את עצמו חבר אמיתי, חייב להביא את המתנה אישית או בדואר רגיל ליום ההולדת שלו, והיות והוא מיעט להסגיר את התאריך המדוייק הוא ציין חודש, באמצע אותו החודש, כי רק ככה אפשר לדעת האם מישהו רציני לגביך.
נחזור לתנאים. אז כאמור כל אחד חייב להביא מתנה או שתיים, עלות המתנה חייב להיות מתחת לשלשה שקלים חדשים, (כולל הבול אם יש) ולכן הרשה לעצמו להיות כל כך בררן. הוא כתב את הנוסח על דף ההזמנה למסיבה שנערכה בתאריך אקראי באותו החודש) הבי על הדף מהכמה זוויות, קרע אותו לגזרים והדליק, החלק האחרון אגב, כי הוא פירומן, אבל אל תגלו לרשויות.
"מפדש יומולדת", הוא הודיע, "ותנאי השטטפות הם שתביאו לי מכתב, חתום על ידכם." לבסוף היה הנוסח שהתקבל על הדעת. והודעה הגיע לכולם, האנשים מהתיכון, החברים באינטרנט, האנשים בשכונה, אפילו כמה חברה מהפלוגה שמעו על זה, אך היות ואין הם הכירו אותו כלל לא היה מן הראוי שיבאו למפגש. כמובן שהמפגש נערך בסנטר, ככה שגם אנשים שבכלל לא הכירו אותו היו יכולים להיחשב במנין המפגש וכך לגרום לו להיראות מקובל ואהוב יותר, כמובן שהם לא יביאו מכתב, אבללפחות הם יבואו, או יותר נכון יהיו שם, ככה שגם זה משהו. "ואם מישהו מתכנן להתחמק מהמטלה על ידי תירוץ שלא יגיע, א שישכח מזה ויעביר את המכתב למישהו שכן או בדואר רגיל, כל דרך אלקטרונית להעביר את המכתב או תוכנו- תגרור פסילה"
ביום המיוחל, הוא הגיע לסנטר עם תיבה, "מ-ת-נ-ו-ת" והציב אותו בפינה נידחת, שלא יראה מי יכניס ומי לא מכתב, ואכן באו כמה אנשים, למעשה באו פי שלושה יותר ממה שחשב (כלומר שלושה בני אדם), ודווקא היה די נחמד. וכשהם כולם הלכו, התחיל הסיפור האמיתי.
**********************************************************
הוא פתח את התיבה, חיכו לו שם אחד עשרה מכתבים, כולם חתומים, על שלושה מהם היו שמות, די צפויים, ולא שהוא זילזל, אבל הוא רצה בכל מעודו דבר אחד. או יותר נכון, לפחות אחד מתוך השלושה. לא שאפשר להסביר איך או למה, אבל היו שלוש שמות, שבגללם הייתה כל ההמולה הזאת של תיבה סגורה וחשאיות מוחלטת, שלוש דמויות שהוא קיווה (לשווא, זאת ידע) שיתנוססו על מעטפות. למרות שכותביהם לא יעזו להופיע בעצמם. הוא חשב לעצמו שאם איכפת להם ולו טיפה, עדיין, או אי פעם, ממנו, הם היו טורחים לכתוב כמה שורות, בלי שיצטרכו לראות את הפנים שלו, בלי לדבר איתו, רק לתת את זה למישהו אחר שכן מגיע, ואפילו עשה חישוב שלכל אחד מהם יש לפחות מישהו אחד שיוכל לשמש כשליח.
במהלך היום הוא התבונן באנשים שסומנו כשליחים, כל חיוך לא במקום, כל מפגש מבטים הצניחו את ליבו, לתוך מוות קליני מפניים ומפגן אדישות מבחוץ שבמהלכם ניסה לברר האם הם באמת שליחים. ולא שהיה סיכוי, ממש לא, אבל מאיפה שאני בא אומרים שהתקווה מתה אחרונה, ואם להסיק מהבן אדם בסיפור שלנו, הוא בהחלט חזק בקטע, כי כל השאר מת אצלו מזמן, החיוכים, הזיק בעיניים, החיבוקים שלו אפילו מתים. מדי פעם היה נהיה שמח, או לפחות מעודד, כי היה רואה חיוך בעינים אחד השליחים, חיוך כזה של "תרגע, אני יודע על מה אתה חושב" ובפעמים אחרות, היה מאבד כל עיניים במסיבה, כשלא קלט דבר מהשליחים שהוא סימן.
לבסוף הוא פתח את התיבה, ואחד אחד את המכתבים. כצפוי, כמעט אף אחד לא הבין מה רוצים ממנו כשנאמר להם "כיתבו לי מכתב" ורוב המכתבים היו כל מיני איחולים חסרי תוכן לשנה החדשה, שהיו מאוד נחמדים, אבל לא הדבר האמיתי, היו פה ושם מכתבים אמיתיים, שבהם אנשם הצליחו להיפתח לדף, ולכתוב שם משהו מהדברים שרצה שיכתבו, דברים מרגשים, דברים ייחודים להם, סודות קטנים בינם לבינו, אמיתות שהם גילו וכו'. ככה לאט לאט נפתחו כל המכתבים.
כשהכניס את ידו לתיבה הריקה, הוא שם לב כמה קר בחוץ. עד השעות האחרונות הוא בילה על הגג, איפה שהוא יכול להיות באמת לבד עם המכתבים, כשהמכתבים היו אמורים לחמם אותו, אבל עכשיו, כשהוא גילה שהתיבה ריקה, כבר הבין שמאוחר מאוד ועליו ללכת הביתה. אז הוא ירד מהגג עשה סיבוב בקניון ובדלת הוא נתקל במישהי שלא זיהה בהתחלה.
"היי, אני עדי, אתה בטח לא זוכר אותי"
"אני אמור?" שאל בתמימות מאולצת.
"טוב..אה.. בערך, כלומר..., יש לנו ידיה משוטפת, היא הכירה בינינו לפני איזה שנה, מאז לא ניפגשנו כל כך.."
"שנה, את יודעת כמה השתנה בשנ..."
"- רק הבעיה היא שאני חייבת לחזור הביתה, אתה מבין הייתי אמורה לבוא למפגש אבל נרדמתי ברכבת והתעוררתי בבאר שבע... ככה שקצת איחרתי ועכשיו אני חייבת כבר לחזור, אז מה דעתך שתלווה אותי לתחנת הרכבת ובדרך אספר לך מה שאוכל"
דווקא מסוקרן הוא הוביל אותה, שכן להתעורר בתחנות אחרות זה היה דבר שלא היה זר לו כלל, הוא שם את כובעו והחל ללכת איתה, באופן אינסטיקטיבי התחיל ללכת ברגל לכיוון התחנה ורק באמצע הדרך הבין שגם לה זה נראה טבעי
"איך אמרת שקוראים לך"
"עדי"
"לא מוכר, את בטוחה שלא התבלבלת?"
"גבוה, אז היית בלונדיני ואםשיער קצר, היום אתה אדום, אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח"
" אז מי הידידה המשוטפת שלנו?"
"זהו שפה יש כמה בעיות, אתה מבין כל מה שאני אמורה לעשות זה לתת לך משהו וללכת, אבל בגלל כל הקטע עם הרכבת"
" לתת לי?"
"כן, אבל כשנגיע לרכבת. אתה גם צריך להבטיח לי שלא תפתח את זה עד יום ההולדת שלך"
"למה?"
"ככה היא אמרה, אם הוא לא מבטיח את לא נותנת לו"
"ואיך היא יודעת מתי יומ ההולדת שלי?"
"היא יודעת" חייכה עם מבט מתגרה.
"אני מניח שאילו אשאל מי היא את לא תעני"
"כבר שאלת ולא עניתי..."
"מתי הרכבת שלך?"
"בו40"
"נהריה?"
"אולי, או שאולי אתה כבר לא זוכר כל כך טוב את הלוח" אמרה ושמץ ההתגרות בעינייה לבש צורה הרבה יותר מוחשית, כאילו כל תשובתה היתה מכוונת לענות אותך בחוסר ידיעה
"שנה את אומרת, את יודעת כמה התחלף אצלי בשנה?"
"כן."
"אה, בטח, מאיפה בדיוק?"
"אני קוראת אצלך בבלוג."
"נהדר, עוד אחת."
" לפעמים אתה כותב ממש נהדר, לא פעם בכיתי בגללך"
"כנראה שאת קוראת את הבלוג הלא נכון"
"אולי" אמרה בסתמיות, "ואולי לא!" פסקה לאחר הפסקה קלה.
בדרך כבר התחיל לרדת גשם, טפטוף קל שהפך לסופה עם רעמים וברקים כל כמה שניות, ככה ששיחת החולין לא יכלה להימשך, רק כאשר התקרבו לתחנה נפסק הגשם, אבל שניהם כבר שתקו, כל אחד חשב על הדברים שלו. הם חצו בהרמוניה את הצומת של ארלוזורוב, והיא נעצרה.
"מה קרה?"
"אתה בא עד כאן"
"אבל הרכבת שם"
"אולי אני חוזרת באוטובוס, אולי מחכים לי כאן ולוקחים אותי הביתה"
"אבל אמרת שיש לך רכבת"
"אמרתי ו40 את הרכבת אתה אמרת" והתגרות חזרה אל פינה בבת אחת.
רק עכשיו הוא שם לב עם מי הוא מדבר. היה משהו מוכר בהבעת הנחישות מהפנים שלה, הוא התחיל להבין שהוא באמת מכיר אותה מאפשהו, עם העיניים החומות שלה, השיער החום שחור (והרטוב) שהיה אסוף בקוקו זרוק, הוא הביט בשעון
"עד ו40 יש לנו שתים עשרה דקות, בואי נשב, את לא יכולה להתחמק"
"צודק" ולא היה נסתר הסיפוק מזה שהוא סופסוף ענה לה במשחק שלה, או כמו שאומרים "השווה והגדיל"
למזלם היה ספספל קרוב ויחסית פרטי, הגשם גם ככה הבריח את כל הולכי הרגל והשקט שאחרי הגשם הופרע לעיטים על ידי מכונית חולפת. בזמן אחר הוא היה נהנה מריח הגשם, אבל עכשיו כולו היה דרוך לקלוט כל דבר שיקרה.
"למה שהידידה הקרובה שלנו לו תבוא ותיתן לי את זה אישית?"
"כי היא לא יכולה, כי אני חייבת לה כמה טובות, כי רציתי להכיר אותך, לא חסרות סיבות. למה הלכת איתי ולא העלית אותי על אוטובוס?"
"גם לזה לא חסרות סיבות, ומעבר לזה, אין כמו טיול בגשם"
"אל תחליף נושא"
"מה היה הנושא המקורי?"
"מה שיש לי בקלסר בתיק."
"ומה זה?"
"תנחש בזמן שאוציא את זה?"
"מכתב, אני מניח שככה היא שמעה על המפגש יומולדת גם בבלוג?"
בנטיים היא שלפה את המכתב והניחה אותו על ברכיה. הו הושיט את היד לקחת אותו, אבל היא חסמה אותו בזריות, הביטה בשעות (ו32) ואמרה בנחישות שלא הגיע הזמן עדין.
"קודם עליך להבטיח כמה דברים" והמשיכה לחטט בתיק, עד שלא שלפהה משם מחבר קטנה, שלא היו עליה כל סימן זיהוי שהיו יכולים לתת לו כיוון אודות בעלת המחברת
"תתחייב שלא תפתח את זה עד ליום ההולדת שלך ממש!"
"נשבע לך"
"לא. תבטיח, היא הסבירה לי את ההבדל"
"מעטים יודעים אותו"
" אתה אני והיא יודעים. זה מספק. עכשיו?
" מבטיח"
"מבטיח שלא תפרסם דבר קבלת המכתב או תוכנו בכל דרך שהיא? כלומר, לא תלך ותכתוב מילה על זה בבלוג"
"מן הסתם, כל הדברים החשובים נסתרם מהבלוג, יותר מדי אנשים שמכירים אותי בעקיפין" שיעול מרמז" קוראים שם"
"מבטיח או לא?"
"נו אמרתי שאני כן"
היא נעמדה. כדי להביט בעיניו, היה נראה שהיא מתבוננת בהם לנצח, אבל לאט לאט היא התקרבה. אליו.
מה שקרה בשניות אחר כך היה מידה לא קטנה של הפתעה. לשניהם האמת, אבל שפתיה נדבקו לשלו, ובלי הודעה מראש לשונה פלשה לתוכו, עד שהוא הגיב, היא נרתעה טיפה לאחור, נשענה מצח על מצח, ולחי על לחי, התיישבה בעדינות אליו, הניחה ידיים על הכתפיים שלו, בידה השניה היה חפץ מלבני, אבל באותם רגעים כל זה לא הה חשוב, כל הדריכות שלו הייתה בלשמוע אותה נושמת, נשימות מדודות ואחידות, כשבינהם נשמעו בומים מהירים, לא בטוח ממי משניהם. אבל הרגל שלו איבדה שליטה, היא גם כן רעדה קצת. ואז כאלו ברגע הכל נעלם, היא זינקה אל רגליה, החלקיה ואז התיצבה והושיטה לו את המכתב:
"בשביל זה באתי." פסקה, כל השובבות של קודם, נבלעו בתוך מב של ארנבת מבוהלת בתוך עינייה.
"כן?" אמר ולקח מידה את המכתב, עכשיו הוא היה בשליטה והיו לו ארבע דקות להנות מזה, " אז מה זה היה? חלק מהשליחות?"
"על מה אתה מדבר?"
"על זה –" הנשיקה השניה הייתה הרבה יותר מוצלחת,
" טוב, זה לא היה בדיוק על הלחי, אבל אני חברה טובה שלה ,יש לי זכות לדעת מה היא מפספסת."
"מפספסת?"
"היא איבדה משהו מדהים, עכשיו יש לי הוכחה לזה"
"מדהים... אם ה היה כה *מדהים* היא הייתה כאן עכשיו, לא?"
נשיקה שלישית.
"שתוק, טיפשון"
הפרדיה את עצמה ממנו והלכה.
הוא ידע שהיא לא תשוב, גם ידע ממי היה המכתב, הוא נזכר באיפה הוא הכיר אותה, כאילו היא הסגירה את כל הסודות בנשיקה האחרונה, אבל גם ידע שלא יפגוש את שתיהן יותר. אז הוא נשאר לשבת על הספספל עוד כמה זמן, עד ששוב התחיל לרדת גשם. אז גם והלך הביתה.
האמת? יום ההולדת שלו היה בעוד יומיים, ככה שכבר למחרת בחצות הוא פתח את המכתב, והבין הכל, למה היא לא יכלה לתת לו את זה אישית, למה הוא היה צריך לחכות, פשוט כי אחרת היה עולה על הרכבת יחד עם עדי. הוא הבין הכל, בדיוק כשם שהבין שלא יקבל מכתב ממנה, כמו שהוא הבין כשלמרת בבוקר המכתב נעלם ללא זכר, כל חלק מהתמונה הה מאוד ברור, רק התמונה הכללית הייתה משובשת. משהו קרה אתמול לא יודע אם טוב או רע, אבל עולמו החרוב, חרב פעם נוספת.
גם את זה הוא הבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
