כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוקטובר 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
| 10/2004
זמנים מוזרים
ואין דרך טובה מזו לתאר את זה, זמנים מוזרים חולפים להם ובאים יותר קשים, ואני חושב שהבלוג הזה היה הדבר הכי ארוך שאי פעם השקעתי בו, בלי לשים לב זה הפך למפעל קטן, בלי שאשטדל להתמיד, בלי כלום, וזמנים מוזרים היו שנה שהבלוג הזה קיים חצי שנה שאני עובד ברצף כמעט חצי שנה של קשרים למינהם אני קורה את המספרים האלה ועוד רבים, ולרגע לא מאמין שהם קשורים אלי, מביט אחורה לימים הראשונים, ורואה שזה בעצם לא הייתי אני, לא האני של עכשיו, בכל מקרה, מביט קדימה ורואה איך יש לי ספקות לגבי הנכונות של הקיום של הבלוג הזה בישרא. גם הימים עוברים, ולאט לאט והסתיו מגיע, ולא שיש כאן שלכת ומן היופי של הסתיו, רק הרגשה מוזרה כזאת תקוע באוויר, כאילו עוד רגע יקרה אסון. אם לרגע מרימים את המבט רואים שזה די נכון, בארץ כבר קברו את ערפאת, וקוברים גם את שרוןן, ונראה כבר מתחילים עם תליית השלטים לראת הבחירות הבאות, כבר בטוח שיהיו. וכל אחד מתחיל להבין בהיסטוריה גלובלית ולזמר סיסמאות שחוקות באויר,לכל אחד יש תור, לכל אחת יש בלוג, ואנשים אקראיים נפגשים בחוץ ועד מהרה כבר מסתב שמכירים אחד את השני מהבלוג שלהם, מאיזו הפגת שלום או מלחמה.
ואותי זה כל לא מענין, מה שמענין אותי זה הגשם הראשון, שיירד כבר, אני רוצה ודורש גשם אמיתי, לא טיפטוף, גשם כזה שיבכה עלי את כל מה שאני צריך להוציא. פה ושם חוטף סטירה, על שטויות, דברים שתמיד ידעתי רק כשהם קוראים לך מול הפנים לפתע אתה מבין כמה שלא היית מוכן, אתה מגלה שבלי לשים לב, הדחקה הפכה לכמעט אינסטינקט, דברים קורים ואתה ממשיך ללכת, בלי לחשוב על זה. לחשוב כמה שפחות, כי החשיבה שלי זו מחלה, ברגע של חולה אין בררה אלא לחשוב ואחרי זה לא ניתן להפסיק, כל הקשרים נוצרים במוח ועד מהרה אתה שקוע במשהו שרק יש לך מושג איך זה בערך התחל אבל אין לך ולו שמץ מה יקרה הלאה, כמו להגיע לכוכב, לקנות כרטיס ואז למכור אותו ולשבת בחוץ כמה שעות, אבל יהיו שינויים בקרוב, אפשר לדעת את זה על פי התנועה של העננים, הלבנים עולים למלעה,צפים להם ביופי מהפנט וצורות מופלאות, והעננים האפורים נוגסים בשמיים שתחתם בגסות ובאיום, אתה פשוט יודע שעוד כמה דקות הכל ישתנה, רוח חזקה תפרוץ, רעמים ברקים ומים ישפכו עליך, ולך, אין כלום לעשות כנגד זה, אז אתה ממשך להביט על העננים ומנסה להמשיך הלאה, לא, לא להשלים אם זה שתירטב, רק לרשום לעצמך, ענן שחור וגדול, פיגוע בקו 5, עוד פרידה, רק לרשום. כשעוד כמה דקות ירד עליך גשם, כבר לא תוכל שלא לשים לב, אבל רק לרשום לעצמך שהינך רטוב, ולהמשיך הלאה, לא לחשוב על זה, לא להתעקב ולא לשכוח את המשימה הנעלה, הסקין המנופח של חוסר התחליט שלמענו אתה ממשיך הלאה, הרבה אויר דחוס בצורה של עתיד טוב יותר שרק יבוא, מתישהו, עוד כמה חודשים, שנים, תקופות. עידנים, שעות, לא משנה מתי, העיקר שיהיה טוב, ומי מאתנו לא משקר לעצמו בוקר וערב שכך יהיה, בונה ארמונות באויר, של חים יפים יותר, של דרכים בהם הכל מסתדר בסוף.
מה אם אני לא רוצה? ממש כמו ילד קטן, לא רוצה להתבגר, לא רוצה שיהיה טוב בעתיד אלא רוצה כאן ועכשיו, רוצה שלא יכאב לי כשאני רואה את הזכרונות הטהורים שלי מזוהימים על ידי בני אדם לא ראויים? רוצה שפעם מוינת אחת אני אוכל ללכת ולאנשהו, לחור ולומר שהיה פשוט כיף ומדהים? שפעם אחת אני אהיה שמח באמת? למה שזהב לא יהיה תמיד ככה, למה צריך תמיד לחכות למשהו? לבן האדם הנכון, לרגע הנכון, למילה הנכונה למעשה הנכן, למה זה זה תמיד בעתיד? למה לכל הרוחות אנחנו לא מאורים עכשיו, אף פעם?
על מה כל הסיפור? פעם היה לי חבר טוב, ולא סתם, מין חבר כזה שתמיד סימל עבורי את היופי הפשוט, האידאלים של האנשים הנורמליים, חבר שכזה, שהדבר הכי נפלא בו הוא שהיה נורמלי לחלוטין, בטולי ומקסים. בכל מקרה, הייתה לי פעם שיחה איתו, על מישהי, שדי רציתי, והיא בכלל לא משהו באמת, כלומר, היו לה סטנדרתים מאוד נמוכים. מאוד מאוד נמוכים, אבל הרי ידוע כשמאוהבים ולו קצת, כל המגרעות נשכחות, ואני הייתי בטוח שלי ולה יהיה מיוחד ויחיד במינו. בכל מקרה, ישבתי ודיברתי איתו על זה ולמרות שהתגובה שלו הייתה מאוד מוזרה לי באותו רגע הבנתי שהוא צודק - הוא התחיל לצחקק ולהסביר לי שבחיים לא יעשה משהו שמחפש להתמזמז עם כל דבר שזז ובטח שלא אותה כי היא ממש לא משהו... אפשר לומר שהוא חסך לי הרבה מאוד זמן מבוזבז על שטויות עם השיחה ההיא, שהייתה די מזמן, אבל השאריה בי רושם מאוד עמוק ואפילו אין לי מושג למה בדיוק, אולי בגלל הדרך הטהורה שבא הוא אמר את זה, אם כל אחד אחר היה אומר את זה, זההיה נשמע לי צבוע ומעליב, אבל מפיו זה נשמע כל כך כנה ודוגמתי. מאז עבר לא מעט זמן, אך לא יותר מדי, והקשר בינינו, כמו כל שאר הקשרים שלי, דעך. עד שהיום הוא הופיע שוב בכוכב, אני חושב שזו הפעם השיחה מאז שאני מכיר אותו, ובאמצע השיחה שלי איתו הגיעה אותה אחת, כאילו משום מקום, התחילה למזמז אותו, אותי זה די שיעשע כל הפרדוקס הזה, עד שהוא עצר לשניה והחזיר לה באותו מטבע. באותו רגע רציתי שהאדמע תיפתח תחתיי ותבלע אותי איתה אין דרך להסביר למה בדיוק, אבל ברגע אחד, כל הזכרונות, כל הלקחים, כל מה שהיה קשור אליו, ובלי להגזים, דברי שלמדתי ממנו הנחו אותי בחיים, כל זה נפל לשלולית העגומה של מציאות מגעילה והכל ניתז בבוץ מחליא.
זה בטח ישמע מוגזם ורוב הסיכויים שהסצנה הזאת רק הייתה הקש ששבר את גב הגמל, אבל הרגע אחד, כל החשק למופע, כל האושר מזה שפגשתי אותו מזה כמה חודשים, הכל נגנב על ידי אותה המונית ואני קרסתי לי בשקט על אחד מגרמי המדרגות ליד הקולנוע, אחרי כמה דקות מכרתי את הכרטיס ונשבעתי לעצמי שאני צריך הפסקה מכל זה. וכרגע אני מאוד שונא את ההיא. לא בגלל שבסוף לא אני עשיתי איתה דברים, זה באמת לא הזיז לי בכלל, אבל בגלל שהיא ליכלכה משהו כל כך טהור, בלי שבכלל תהיה לה הזכות, לגעת בו. הוא לא ברמה שלה, היא לא ראוייה לו! אני שונא אותה כי היא הרסה לי את סמל הטהור ושהיא קילקלה עם מכגע שלה את החבר שלי, שלמרות כל מה שקרה עדיין מאוד חשוב לי.
ודווקא על זה לא הצלחתי לעבור על סדר היום כמו שאני עושה עם דברים אחרים, פשוט ה היה יותר מדי עבורי, וחבל - היה נפלא אילו הייתי יכול פשוט לשמוח שהוא נהנה להמשיך לדבר איתו. הוא פשוט חשוב לי מדי, או שאולי פשוט זכרתי אותה בצורה שונה טיפה, אנחנו תמיד זוכרים רק את הצדדים הטובים של בני אדם, ובסך הכל האכזבתי ממנו. כמו שקורה רק לעיטים רחוקות שמתאכזבים מבן אדם באמת.
" Nobody's really my friend, my friend nobody wants to hold me back as i fall through the holes in life i stumble blindfolded.
there's my dog who'd really love to - but he can't, he's a too simple creature for matters like that. but when he looks at me and smiles with his nose (like no one knows) that's close. "(ענבל - דינגו)
| |
|