 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
10 הדברים שכדאי לעשות בזמן צפירה
לאחר עשרות האזעקות שנשבו בחלקה הצפוני של הארץ, הבנתי שאחת הבעיות הכי גדולות של המלחמה הזאת היא - שעמום.
כלומר, לרוץ לממ"ד זה מפחיד בפעם הראשונה, בסדר בפעם השניה ונמאס בפעם השלישית, ולמרות שבאמצעות אי אילו משחקים אפשר לעורר עניין בממ"ד (לנעול אחד את השני מחוץ לממ"ד, לשים שלטי ממ"ד עם כיוון מנוגד. לנעול אתממ"ד ולהחביא את המפתחות, אבל בסופו של דבר זה מסתכם בריצה ולחץ, כאילו שעצם העובדה שצינור מהשמיים עלול לפול עליך לא מספיקה.
אי לכך ובהתאם לזאת אבדכם הנאמן הכין רשימה של עשרים דברים שאפשר וכדאי לעשות בזמן התראה על טילים מתקרבים. הערה: אלא אם כן נאמר אחרת - בציוע הפעולה במרחב מוגן מוריד ניגוד. ולהלן הרשימה
1) סקס - סקס זה תמיד דבר טוב. ואם זה בזמן סירנות - מה טוב, גם מוריד לחצים ומשחרר, גם הסירנות יכולות להחריש את האנחות אצל אנשים ואוקליים במיוחד. ניקוד אומם יורד במיטה ועשוים את האקט במקלט, יחד עם זאת, לאנשים אשר נוטים לבצע מופע יחיד, יוסף ניקוד במידה וזה יהיה בממ"ד
2) שינה - גם לא שומעים את הסירנות, גם לא יודעים כמה פגעו, גם מגלים את זה כמה שעות אחרי זה ואם לא שפר עליכם מזלכם - לא מלגים כלל.
3) סמים - למה סמים? נתחיל בעובדה שרוב ניידות המשטרה עסוקות בציד קטיושות ולא בחיפוש אחר אנשים שמחים, מעבר לכך, ככל שגדלה כמות הקטיושות שנפלו בעיר כך גדל הסיכוי להתחמק בחינם ממפגש ישיר עם כחולי המדים. פשוט משכנעים את השוטר שזה בשביל להירגע מכל הטילים האלה והחרדה וככה אתם חוסכים מקום בבתי החולים, דבר שהוא מצווה גדולה. סמים וסירנות? אחרי צריכה מספקת של חומרים בעלי השפעה פסיכותית אפשר להשתכנע (או לשנע אנשים מסטולים אחרים) שזה לא באמת סירנה אלא משהו שאנשים הירוקים הקטנים עושים. בונוס עצום ינתן לאלו שיתפסו מעשנים ברחובס בזמן סיגריות ויתחמקו מזה, כל הניקוד ישלל לאלא שעונים לתיאור הקודם אך נעצרים.
4) אלכהול - חברו הטוב ביותר של האדם. אין כמה להתהלך ברחובות הריקים לצלילי המוזיקה (אם דברים נראים בslow motion בד"כ כשאתה שיכור, אז הסירנות ישמעו ברברס) להתנדנד תוך כדי הליכה ולחייך
5) רולרס - להתגלגל ברחובות הריקים לצלילי סירנות, אין מכוניות אז אפשר לעשות את כל הירידות המגניבות שתמיד חלמתם לעשות אבל תמיד היו מכוניות. תוספת ניקוד: לאלא שיתפסו "טרמפ" על אוטו שנוסע בזמן צפירה. ניקוד מלא: לאלא ש"יתפסו טרמפ" ויתפסו על ידי המשטרה. חוסר ניקוד: לאלה שיעצרו בעקבות הניסיון להשיג ניקוד מלא, לאלה שיתגלגלו בממ"ד
6)ספרים - אין כמו ספר טוב. למרות הקושי המסויים להתרכזכז לצלילי הסירנות
7) סיגריות - גם כן די ברור, רצוי להכין מצית מראש, הם תמיד נעלמים בזמן צפירה.
8) לעשות מגביות - מאנשים שרצים בפאניקה. קצת יותר נמוך מזה - לבקש מאנשים הוראות (תוספת ניקוד: לשאול איך מגעים לצפת/כרמיאל), לשאול האם נפל להם הארנק ולשאול אותם מאיפה הצלילים האיומים האלה באים
9) להתארגן בקבוצות ולהתחרות בריצה יצרתית לכיוון המקלט הציבורי הקרוב. תוספת ניקוד: לקחת את התחרות צעד אחד קדימה ולהתחרות מי ישאר במקלט הציבורי זמן רב יותר
10) להכינס לממ"ד. מסוג הדברים שאם הם לא יעזרו כל כך, אז הם עשויים לעזור. רצוי אם מישהו שאוהבים.
| |
Where are we now? Almost in heaven
Untill the end of time, Untill the end of time... untill the end of time - she goes her way
מכל "טקס" פתיחת השנה, משפר אחד נשאר לי בראש. הוא צרם כשנאמר ורק מאוחר מאוד בלילה אני יכול להבין למה.
"במהלך שנות ההסמכה, אנשים מתחברים. רק בודדים האנשים שראינו שצעדו את כל הדרך לבדם" (סגן הנשיא או משהו אמר את זה במבוכה של איש זקן שמדבר על נעורים)
והמשפט - כאומר הכל ולא אומר דבר, נשאר בראש,אך מהר נדחק לפינה בגלל האירעים שהתרחשו ביומ יומיים שלמחרת. רק עכשיו אני יכול להבין למה התשומת הלב לאמירה הזו, שלא הייתה בה כוונה פרט ללסיים נאום באמירה חיובית - קשירת עומס הלימודים לאושר של ביחד. דווקא האושר הזה הוא שבאמת הציק לי מאז אותו יום.
לפעמים נדמה לי שאני פשוט אמור להיות לבד. לאו דווקא במובן הצר של המילה. זה לא רע, לא טוב אומנם, אבל, לא רע. זה פשוט מצב קיום. אני לא יודע האם זו תחושת המוכרות או באמת נטייה טבעית להתבודדות, אבל לפעמים נדמה לי בסדר להיות ככה. כלומר. אני נמנע מלהשתמש במוגש "בודד" משום שהוא מתקשר ברוחי להשוואה, בודד מול לא בודד. מישהו שרגיל להמולה של ידידים וחברים יכול להיות בודד כשהם אינם. מישהו שרגיל להיות עם מישהי/ו כל הזמן, יכול להיות בודד כשאותו אדם ילך. זו בדידות. לבד זה פשוט כשברירת המחדל הינה להיות בלי אף אדם אחר. האם אני טיפוס של לבד? התשובה מסתבר, היא תלויית זמן ותלויית מומנט. יש רגעים שאני באמת לא רוצה אף אחד סביבי. אני אוהב את השקט המוחלט סביבי. רק אני עם המוזיקה שלי, עם הסיגריה (סיגרייה ביום וחצי), עם איזה פרוייקט חסר התכלית שמעסיק אותי, אני עם עצמי. בזמן האחרון אני מתרגל לקונספת שלא ממש חייבים להיות צמודים לפלאפון, שלפעמים מוטב פשוט לסגור אותו או לשים על שקט מתחת לכרית וכל זה לא מתוך התקף בדידות, אלא מתוך איזון פנימי. ולפעמים אני לא יכול לסבול את השקט, אני יוצא לטייל, מסתובב בסביבות רועשות, מדבר עם אנשים שלא דיברתי מזמן, עם כמה אנשים במקביל, יוצר לעצמי לו"זים שבהם אירועים עולים אחד על השני, ולי לא נשאר זמן לנשום או לישון. כל אחד מהמצבים האלה יכול להימשך שבועות (חודשים) או דקות ספורות, בלי סימני התראה, בלי התערבות חיצונית.. רגע אני ככה ורגע ככה.
(הלעז נזרק לאוויר, למי שתוהה - Within Temptation)
כל הסיפור עם בובי שוב עירער את אותו חוסר אמון באהבה. אני לא בטוח מה זה לאהוב. לא נראה לי שאני יכול לעשות את זה. אני יכול להיקשר מאוד למישהו אבל זה לא מועיל לא לי ולא לו. לו כי אני מתחיל להתנהג בצורה לא רציונלית (מתוך חוסר ניסיון במצבים כאלה) ולי כי אני מצפה ממנו להדדיות, דבר שלמדתי על בשרי שכמעט ואינו קיים בין בני אנוש. כשאין הדדיות אין איזון וכשאין איזון, well, מוטב לא לתקשר איתי ברגעים כאלה.
מה אני מנסה לומר? הדבר הרגיל, הלוואי שהייתי שונה. פרדוקס המנוסח בשלוש מילים: הלוואי שהייתי שונה. ולא רק פרדוקס יש במשפט אלא קונטקסטים. זה אומנם נשמע טיפה (טיפה יותר מטיפה) מתייסר, אבל זה לא נאמר מרחמים עצמיים או כדי לעורר הזדהות. זה נאמר כי אלה מילים. כמו "רק בודדים האנשים שראינו שצעדו את כל הדרך לבדם". הכל מילים. חסרות מחיר וחסרות משקל כשהן מנותקות מהרגע. זה מה שאני אוהב בבלוג שלי. שאני יכול לפתוח חודש כלשהו בשנתיים האחרונות ולהיזכר לא רק במילים אלא גם ברגעים. אולי זה נראה כאילו שאני לא יודע להתנסח (זהנכון) אבל במבחן התוצאה כשאני קורה את מה שנכתב אני חי אתהרגע ההוא, שזה הסיבה שפינה הזו קיימת.
| |
היה לי סרט של סקס
אני אוהב שבועות כאלה - שכל יום יש הפתעה חדשה.
בתחילת השבוע בובי הייתה פה.
אחרי זה ענת נזכרה בקיומי.
והיום בעודי צופה בלונדון (או) קירשנבאום, אני נקבל בפנים ממש מוכרות.
"לא, לא יכול להיות שזו..." אני מהרהר לעצמי
"אבל זה נראה ממש כמוה"
"רגע! זו היא, מה היא עושה בערוץ 10"
"כתבה על תעשיית סרטי הפורנו בישראל, איתנו באולפן נמצא הכתב X אשר בילה בצילמי הסרט החדש, ו... שחקנית בסרט" מחריזן ירון לונדון
כמה נפלא! האקסית שלי היא כוכבת סרטי פורנו.
(והיא עוד הייתההזיון הראשון שלי :\ )
נו מילא, מעניין מה יקרה מחר.
| |
תבכי סאנשיין
חדשות הטובות תחילה!
יש לי ברכה.
(כלומר, לי ולעוד 9 אלף איש) החלק הנפלא הוא שהמרחק הביני לבין השלולית הענקית מלאת הכלור ואנשים הוא בדיוק 7 דקות הליכה, שזה כולל הזמן שנחוץ לי על מנת למצוא כיסה פנוי בצידה השני של הברכה, לפשוט מעלי כל בגד מיותר ולזנק אל המים. וכל זה בפחות משבע דקות. באופן תיאוריטי אפשר אפשר תוך חצי שעה להגיע, לעשות 5 ברכות ולחזור לחדר. החלק המצחיק הוא שיש כאמור 9 אלף איש שמחזיקים בידם כרטיס כניסה חינם לבריכה שלנו, ועדיין היא פנויה, מחוממת מוארת ופועלת עד 11 בלילה. גן עדן של ממש.
בזאת תמו החדשות הטובות.
תבכי סאנשיין
ועכשיו לנושא אחרי לגמרי. משגעת אותי הנטייה של תוכניות ערב להיות מדכאות, כבדות, קשות או במילה אחת מבאסות. לא, באמת! מילה אם זה היה יום אחד בשבוע, תוכנית תחקירים, אפילו תוכניות אסונות. כמו שהיה פעם, ערב אחד שמח, ערב אחד, תכנית תעודה, ערב אחד סרט, כמה ערבים שמחים. אבל לא. עכשו יש שני ערוצים שמתחרים בינהם מי יזעזע יותר את הציבור, מי יחפור וימצא משהו יותר קשה לעיקול, מי ימצא סבתא יותר מסכנה, אדם רעב יותר, אדם שהמדינה דפקה אותו יותר, שגנבו לו יותר, שעינו אותו יותר, אדם שיעורר יותר רגשות אצל הצופיים. המשוואה די פשוטה - יותר רגשות משמע יותר צופים, יותר צופים זה יותר פרסומות, יותר כסף, וזה כמו כמו נ.א. אומר - בשביל שיהיה אפשר לקנות לילדים של המנכ"ל נעלים יקרות יותר, פלאפון חדיש יותר, מכונית מפוארת יותר ולטוס עם הפילגש ל"פגשיה חשובה בחו"ל".
אני לא אומר, שאסור לשדר סיפורים מזעזעים על מנת שלא לפגוע בנפש העדינה של הצופים. להפך, אני חושב שתחקיר יסודי ומחקר מעמיק הם יסודות לכתבסה טובה. אחת התוכניות היותר וותיקות וכנאה הראשונות שהתחילו להתעסק עם תחום התחקירים היא ללא ספק "60 דקות" האמריקאית. תוכנית שברזומה שלה יש לו מעט שינויים של ממש. התפתחויות בעקבות כתבות שהם שידרו ואנשים שזה באמת הציל אותם, אפילו עשו על התוכנית סרט קולנע -The Insider (המלצה אישית, לא מדובר בסרט תעודה כלל וכלל). הבעיה מתחילה כמו כל דבר טוב - ברגע שיש יותר מדי מזה. תחילה הייתה התוכנית של רפי גינת שבה הוצגו שיחזורים לפשעים, ותכנית התחקירים של אילנה דיין - עובדה, שתי התוכנית בתחומן סיפקו את הסחורה - אילנה דיין וצוותה, בזמן שהם לא היו בתחרותעם עוד 5 תוכניות תחקיר אחרות, יכלו להרשות לעצם "לבשל" תחקיר במשך כמה שבועות ואף חודשים ובסופו של דבר להביא לצופה תוכנית שבאמת תשפיע. בסופו של דבר כשיש כמות קטנה של "חשיפות בלעיות" הן באמת יכולו לשנות.
נקודה נוספת - אפקט התוכנית על הצופה, כשמשך שלושה ימים אני מזפזף בין ערוצים וזוכה לבחור בין חייל מתאבד לבין ילדים חסרי גג, יום אחרי יום אחרי יום, אין כבר אפקט של איכפתיות ואמטיה, אין דאגה לגורל האנשים. מה שנוצרר הוא אדישות וייאוש. ותוכנית אחר תוכנית, "משדר מיוחד" אחר ,משדר מיוחד-יותר" התוכניות משיגות את מה שהן באות למכור לתווך הקצר - רייטניג, אבל מאבדות את המטרה המשנית שלהם - העזרה האמיתית לאנשים שעליהם עושים את הכתבה. מעבר לכך, התוכניות הולכות ופוגעות בציבור, למה? לטלוויזיה היום, עדיין יש תפקיד של מעצב דעה לאומי. ככל שהזמן חולף, האינטרנט מתחיל להיות חלק פעיל יותר ויותר, אך עדיין הריבונות שייכת לטלוויזיה.
כאשר בכל ערב משפחה צופה בטלויויזה וראה את מה שמשודר, המעשה גובל בבגידה במדינה - לא משום התוכן המשודר אלא על משקל השפעתו על הצופים. כשאתה, מדכא את העם ערב אחר ערב, אתה מחנך את הציבור לא להיות אזרח, פעיל ומשפיע; אלא צופה. אחרי שבמשך 5 שנים התקשורת עסקה בשחיתות של נבחרי הציבור, אין שום סיבה להתפלא פתאום למה מע' הבחירות רדומה, כשלאדם אין מנוס מלבד לצפות בתוכנית מייאשת בערב, אולי לא בבוקר הראשון אחרי זה, אולי אפילו לא אחרי הבוקר השני, אבל בסופו של דבר, האדם הזה לא יקום עם חיוך על הפנים, לא ישאף לשנות ועבורו הדמוקרטיה ושלטון המדינה יהיו מטבעות לשון ולא מושגים עם כוונה טובה מאחוריהם. מצב זה , אגב, נוצל בהיסטוריה לצורך עליה של רודנים לשלטון, ובמאה האחרונה יש יותר מדוגמה אחת למצב מעין אלו.
לסיכום,אני חשוב שלפעמים התקשורת צריכה לחשוב לא על הרייטינג אלא על האיכות, לא על התוכן אלא על הגיוון, מתי בפעם האחרונה ראינו הפקה עברית טובה בערוץ 2? בעייני תוכנית תחקירים ואפילו תוכנית בידור אינה אינה הפקה, מישהו זוכר את הבורגנים? את רמת אביב ג'? פלורנטין? ועוד רשימה ארוכה של תוכניות שפעםהיו נחלת הציבור ועכשיו חיקויים עלובים שלהם עם הקלפים הקרובים לחזה של חברות הכבלים והלווין. והעורצים המסחריים? משחקים בקקי. מתחרים מי יציב רף יותר שפל של שאו בידורי או תוכנית ריאליטי, מי יזעזע יותר את הציבור. לא על איכות הם נאבקים , אלא על רטוריקה. לא על שינויים אמיתים אלא על על תגובות אמיתיות אלא על הפחדה, טלטול וזיעזוע. שלושת העקרונות שיוצרים השפעה מיידית אבל לא משנים כהו זה לדווח הרחוק. מבאים רייטינג אבל לא שינוי.
תבכי סאנשיין שלי, תבכי.
| |
הוצאה שבועית
(כל קו זה משהו שהיה לי בראש להגיד וכמו שקורה הרבה בזמן האחרון - אני לא מצלח למצוא את המילים)
אוהב 1
חן, בקשר למה שדיברנו עליו בכניסה לרוקי (איזה יופי, כמו שאני תמיד אומר, אל תשכחי לקנות חלב!)
יש משהו שאת לא קולטת - את הפן האמיתי והכואב במה שאמרתי. לא שיקרתי כשאמרתי שאני צוחק - פשוט לא אמרתי על מי. האמת היא שצחקתי על עצמי. את מבינה/מאמינה, שאחרי כל הזמן שהעבר, בעייני היא תמיד תישאר הבייבי שלי, אדם שבכל רגע נתון אני יכול לעזוב למענו הכל, פשוט כדי להיות הכל. אולי את זוכרת בערך.אני עדיין אוהב אותה. זה לא משהו יחסי, זמני, ניתן לתשוש או פירוש, זה רגש מוחלט ומוצק שכבר הפסקתי לנסות להתמודד איתו. יחד עם זאת, לכל הזמן שעבר יש את הסימנים שלו, אני יודע אותה הרבה יותר טוב משידעתי אז (ואני לא מתכוון לפירוש התנ"כי של המושג) - ראיתי אותה באור שונה, אור אמיתי ורחוק ממה שאז ציירתי לעצמי, ודווקא בגלל העובדה שהרגש כלפיה לא דעך בעקבות זאת, אני מרשה לעצמי לומר דברים מסוייימים, כמו מה שהצעתי, שאצל אדם מהצד, עשויים איך לומר, להתקבל בהרמת גבה. מה שנאמר נאמר, נאמר קודם כל ואך ורק מתוך סרקזם מזוניסטי - קריא - בדיחה עצמית על כמה שבאמת (ובתמים) עדיין איכפת לי ממנה ואפילו אמירה כמו "נשאיר אותה כאן" גוררת להתפכות בכל בכל מדורי הגיהנום של נפשי (הו! הדרמטיות!). רחוק למדי להיות מלבדר מישהו חוץ ממני, אה?
אוהב 2
אני לא יודע מה השתבש שם, זה היה אמור להיות סטוץ קטן ותמים, מעיין משחק אחרי לילה ללא שינה. אבל א משהו השתבש, לא רק אצלי, גם אמצה, ועכשיו זה מונוגמיה. אולי זה יהיה אפילו קשר רציני של ממש. והקטע המגוחך בכל הסיפור הזה הוא שאני אוהב אותה. לא אותה אהבה כמו הפסקה הקודמת, אבל אוהב, מתגעגע, לבב מפרפר, כל השיט הבנאלי הזה. וכל זה קרה מאוד מאוד מהר. מצד שני אין מפתיע כלל, בסך הכל עוד מופע של הנטייה הטבעית של להסתבך עם האנשים (נשים) הלא נכונים(ות). ועכשיו, אני צריך לבחור בין לא להיות קרוב (פיזית, אבל באיזשהו מקום זה גורר גם לחוסר קרבה נפשית) אליה, לבין לסיים איתה את הקשר ולחזור שוב לבדידות המקוללת/מבורכת שלי. צריך לבחוק קשר בקצב שונה מהקשרים הקודמים שלי (במובן הגרוע ביותר, קצב איטי ומלא מריבות) ולבין חוסר קשר בכלל. באיזזשהו מקום, כמו שהיא אמרה אתמול, כששאלתי אותה האם היא רוצה להיפרד - אתה כאן ואני . אחרי ולמרות כל הויכוחים והכעסים של השבוע האחרון, איש מאתנו לא נסוג אז נראה שלאחור אנחנו לא הולכים. הבעיה היא שהקשר שלנו זה בעיקר דברים שהם לא שליליים. אנחנו לא נפרדים (אבל לא מתקדמים) לא סטוץ (אבל לא קשר רציני) לא בטוחים ברגשות אחד של השני (אבל בטוחים שיש כאלה) אין לנו זמן ביחד (וגם לא רואים תקווה באופק). בקיצור, איכשהו במקום סתם משהו קטן, נהיה סיפור גדול, גדול אפילו בשביל ענק סגול (שחור) שיער.
המסכנה היחידה מכל מה שנאמר מעל שורה זו - אהבה זה דבר רע. עזבו אותכם מלאהוב, זה ממש כאב ראש (וגם כאב בטן וחזה אם לוקחים פוסטינור2 ) בקיצור - רוב הזמן זה לא ממש שווה את זה.
זמן עצור - זמן קבור
בזמן האחרון שלי המחשב שלי שוכב חסר אינטרנט אי שם במועונות עזה שבטכניון. הזדמנות לעבור על עשרות הטקסטים שהצטברו בפינות נידחות של המחשב. מצאת דברים שכתבתי לפני שלוש שנים(!) יש ם אפילו שני שירים באנגלית שאני בספק מאוד רציני להיותי הוגה שלהם (מצד שני הם בהחלט לא מקוטלגים בשירים שיש לי במחשב, ולאור המיקום שלהם יש סיכוי שאני כתבתי אותם). כמו קפוסלת זיכרון, הרבה מאוד קטעים מהתקופה המקבילה לפני שנתיים. מכתב מג'ו, מכתב שנתתי לאורי (סנדרה שלי) מסתבר שיש לי אותו גם מוקלד. מצאתי גם המון תמונות. הרבה זכרונות וחיוכים היו חבויים בתמונות האלה, מצאתי את כל זה ברגע משבר ובמשך כמה שעות פשוט ישבתי וחייכתי מול מסך המחשב. תמונות מלונדון, תמונות של אנשים שהיה לי כיף איתם. תמונות שמישהו התגנב מאחורה או צולם במקרה ותפתאום דווקא המישהו הזה גורם לי לחייך מבנים. צריך להשיג מצלמה חדשה - זה לא חיים בלי מצלמה. אני מחכה לתמונות שלי עם בובי (הנוכחית) שלי. תמונות הזוייות להחריד :). אני שוקל להעשות הגייה לכל הטקסטים שלי (פרוייקט בפני עצמו לאור העובדה שמדובר בכתיבה שלי ובכמה עשרות עמודים במצטבר) ולהכין ספרון קטן שלי, שרק מעטים ידעו על קיומו. אם כבר פרויקטים - אני רוצה להקליד את כל מה שהצטבר במחברות פה ושם - וגם להדפיס כדי שאוכל לקרוא את זה כמו בן אדם ולא להרוס לעצמי את שטף הקריאה בניסיונות לפענח את הכתב (רק לי מותר לרדת על עצמי בקטע הזה). אבל את רוב הזמן אני סתם מבלה בשמיעת מוזיקה מהמחשב (הערה עצובה: הייתי בטוח שבין שלושת אלפי הקטעים המוזיקה שלי יהיו הרבה יותר קטעים שאני לא מכיר, וזה לא ככה. מטריד)
(ולשאר כותרות היום)
אלג'יר התפרקו. איכשהו זה הגיע אליי ביום שהייתה ההודעה הרשמית בנושא, על אף שאני מנותק לחלוטין מהמציאות. לעניות דעתי, זו טרגדיה למוזיקה הישראלית והדבר היחידי שאני יכול לקוות לו זה איחוד עוד כמה שנים. כי בסופו של דבר הם עשו משהו מיוחד ונוגע, אין הרבה להקות שבאמת הצליחט לעשות את זה (המכשפות, אלג'יר, גוטל בוטל מן הסתם, אבל מעבר לזה לא עולים לי ישר שמות לראש) וכל זה ללא ההקשר האישי שלי ללהקה (הם תמיד הזכירו לי את סנדרה) ולשירים שלה (שחלקם באמת ניגנו בתוכי ונגעו בי עמוק).
אם כבר מוזיקה: כנסיית השכל עושים סבב בר מצווה (+ כלי מיתר) לדיסק הראשון "דברים בלחש" - השמועה אומרת שהולכים לראות. מוצאי שבת בבארבי תל אביב. ע"ע בחירת תאריכים מסריחה, כנראה שאפספס את זה  .
נ.ב: לא סתם נזכרתי בכנסיית השכל אחרי שכתבתי על אלג'יר - עמי רייס אחראי על העיבודים המיתריים (הניסוח קביל?) של השירים. סיבה נוספת (פרט לשמועות) ללכת לשמוע.
אם כבר לפספס את זה (למי שפספס - החלק המענייין של הפוסט נגמר בכותרת, אין סיבה להמשיך לקרוא, אלא אם כן, אינך בעל/ת נטיות מזוכיסטיות קלות + ) את יום רבעי ה15 אני לא מתכוון לפספס, ויחד עם זאת אני מקווה שאמצא עבודה שבגינה אחוייב לפספס. הזמן יגיד את שלו.
שבוע הבא מתחילים הלימודים (הסימסטריליים) בטכניון. אני מצפה לזה בקוצר רוח. בקוצר רוח צר עוד יותר אני מצפה לתעודת הסטודנט שלי שסוף סוף תפתח בפני את דלת הבריכה (הנמצאת 50 מטר הליכה מהחדר שלי) ומעבדות המחשבים. לעומת זאת כשה להכניס מידה של קוצר רוח לצפייה לשוטף שככל הנראה יכנס לחדר שלי בתחילת שבוע הבא. ניחא לא הכל מושלם.
מיאר, חוזר בזאת למחתרת לעוד שבוע.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
